אומרים שגברים לא יכולים לעשות כמה דברים ביחד. אז מי שאמר את זה היה צריך לראות את גור רוכב על אופניים עם צפע ענקי ביד אחד תוך כדי שהוא מדבר בטלפון הסלולארי וזה לא קרה רק פעם אחת.נראה לי שמאז שאבא לקח אותי לראות את "קיר המוות" בגני התערוכה בו נוסע אופנוע במהירות על דפנות אנכיים בלי ידיים לא נתקלתי במופע כזה של התגרות בסכנה או בטחון עמוק. (אני לא מבינה למה אף אחד לא צילם את זה אף פעם)הצעקה נחש היתה מדליקה לו את מודול הצייד – ועם גוף דרוך, אש בעיניים ומקל שתפס בדרך היה יוצא למשימה. לנחשים הלא ארסיים היה נותן ללכת לדרכם אך את הצפעים היה מגלה לחורשת האקליפטוסים שליד הואדי. בעזרת המקל היה מרתק את הצפע ואז תופס אותו קרוב לראש ונוסע משם לשחרר אותו בשטח.את הצפע הראשון במשק פגש בכלל אופיר, שהיה אז בן 6. זה היה בראשית האביב, אופיר שיחק כדורסל על רחבת הבטון ליד הבית ואני ישבתי עם ירון התינוק בתוך העשב הגבוה, קולעת סל מענפים. תוך כדי המשחק נפל עמוד הכדורסל וצפע ממש צעיר שהיה שם ברח, זחל מעל לכף הרגל של אופיר והכיש אותו. הצפעים שמתחילים בפעילות אחרי החורף הם הכי מסוכנים, מלאים עדיין בארס שלא השתמשו בו ואז גם נחש קטן יכול לגרום לנזק גדול.הצעקה נחש הקפיצה אותי ולמזלי גם את פנינה השכנה (מעבר לשביל שביננו שאז עדיין לא הופרד בגדר). פנינה פשוט הגיעה ובלי לשאול כלום לקחה את ירון מהידיים שלי ואני יצאתי עם אופיר לכיוון בית החולים סורוקה בבאר שבע.לא ידעתי אז שלסורוקה אין בכלל ניסיון בטיפול בהכשות צפעים כי אזור התפוצה של הצפעים הוא צפונה יותר, אז הם הגיעו רק עד בית קמה, בטח היום הם כבר דרומה יותר. לכן כשהגענו הם לא ממש ידעו מה לעשות איתו מעבר לתמיכה והזעקת מומחים שיגידו להם אם זו הכשה או לא. אחרי שבוע בבית חולים עם רגל נפוחה ועוד קצת הרפתקאות, אופיר החלים, רק שעד היום הרגל הזו מכונה הרגל של הנחש.באותו אזור צפונית לבית (בו לא ממש הסתובבנו) מצאנו עם השנים עוד כמה צפעים והתחושה שלי לגבי האזור הזה היתה "מצפון תפתח הרעה". מעניין כמה אנחנו מופעלים אוטומטית מביטויים כאלו כמו "הטוב בנחשים רצוץ את ראשו" שאמא שלי אמרה תוך כדי שהיא מכה נמרצות צפע שהסתתר מתחת לכף וושינגטוניה שהיתה מונחת על האדמה. תמיד אפשר לסמוך על אמא שלי במשימות חירום כאלו.הצפעים אהבו מאוד את לול התרנגולות וזו כבר היתה מסורת למצוא צפע תקוע בגדר של הלול בדרך החוצה או בדרך פנימה. כנראה הם אף פעם לא קראו את "משל השועל" של קרילוב. התרנגולות היו צועקות "נחש – נחש" שזה די דומה לצעקה שלהם "חתול" אבל שונה מהצעקה "כלב" ובכלל שונה מקריאות ה"אני בדיוק מטילה עכשיו ביצה" או "תזוזי כבר מתא ההטלה כי זה ממש דחוף לי"מה שכן זה ממש חשוב לשים לב איזה קצה של הנחש בפנים ואיזה בחוץ כשבאים לתפוס אותם.אז כך חלפו הרבה שנים, גור סיפק שירותי לכידה גם לשכנים. עד הפעם ההיא שצפע ממש קטן הצליח להכיש אותו. הצפע היה כרוך על שתיל רימונים במשתלה וגור ניסה לתפוס אותו שם באוויר, שלח את היד וחטף הכשה. אז כיאה למסורת הוא הודיע שאין בעיה והוא יכול לנהוג לבית החולים, כמובן תוך כדי שהוא מחזיק את הצפע הקטן. ברור שאין מצב שינהג לבד, חטפתי את המפתחות של הרכב ויצאנו לדרך, אבל ממש לא הסכמתי שהנחש יהיה איתי בתוך האוטו וגור החזיק אותו מחוץ לחלון. פתאום תוך כדי נסיעה לחבירה עם האמבולנס שחיכה לנו בצומת נתיבות, אני שמה לב שגור ביד אחד נפוחה וביד שנייה עם צפע מנסה לפתוח את קופסת הסוכריות מפח שהיתה באוטו בשביל לארוז בתוכה את הנחש. טוב, שם כבר איבדתי את זה, כי המחשבה על נחש צפע שמסתובב לי חופשי באוטו היתה מוגזמת לגמרי.אז הוא ויתר והמשיך להחזיק אותו מחוץ לחלון.כשהגענו לצומת לאמבולנס הפארמדיקים לא הסכימו להעלות אותו לאמבולנס עד שהוא לא אורז את הנחש בקופסה.זה היה בנובמבר. בנובמבר לצפעים כבר אין הרבה ארס כך שבסך הכל היד טיפה התנפחה אבל בכל זאת היה בטיפול נמרץ להשגחה הפעם למדנו להגיע לבית חולים עם נסיון בהכשות צפעים והוא פונה לאשקלון.כשהגענו לבקר אותו בבית החולים, קפצה עלי האחות הראשית: את אשתו? בבקשה תקחי מפה את הנחש והיא הצביעה לי על קופסת הפח שהיתה ליד המיטה שלו. הקופסה היתה עטופה במיליון פלסטרים וכשפתחנו אותם גילינו בפנים את הנחש מת.
38Ofrit Schachter, Gur Rotem ו36 נוספים12 תגובותלייקתגובהשתפי