אדמאמא והמשפחה

למושב ניר משה הגענו אחרי חיפושים והתלבטויות. לרגע כמעט קנינו אדמה במיתר – אבל היא היתה יותר מידי בורגנית בשבילנו . כמעט הצטרפנו לגרעין אקולוגי לישוב גבעת יישעיהו אבל הבנו שזה יקח המון זמן, הסתכלנו על משק בקצה הנידח של מושב צפרירים, ביקרנו חוות בודדים שחיפשה שותפים ולבסוף התחלנו לתכנן מגורים בחצר של ההורים של גור בעומר. שוטטות עם עגלות תינוקות ברחובות השוממים וההבנה שאנחנו לא ממש רוצים להשתלב בדרך המגורים הזו הוציאה אותנו לחפש במעגל הרחב יותר סביב באר שבע.במעגל של חצי שעה נהיגה מבאר שבע מצאנו את מושבי השובלים ובחרנו במושב ניר משה. בבית אחד להשכרה היה עץ ענקי בחצר ואוטובוס שהוסב למרפאה בצמוד לבית ועוד לפני שירדנו מהרכב ידענו שזה הבית שנשכור. איש אחד ממש גדול שהציג את עצמו כרון, ישב במטבח. אחרי שיחה קצרה שעברה דרך ערד ואז ראשון לציון התברר בצירוף מקרים נפלא, שהוא אחיו הגדול של ערן רון, שהיה חבר ילדות שלי ובן כיתה. למשק מספר 10 עברנו עם שחם בן השלוש ומעיין בן העשרה חודשים. בשנה הזו חיפשנו ומצאנו משק למכירה. משק ריק עם בית טרומי שהונח שם בשנות השבעים. בית עם סיפור טרגי: בעלת הבית, ריקי, שגרה בו עם שלושת ילדיה איבדה שם את בעלה וכמה שנים לאחר מכן נהרגה על הכביש בין מבועים לניר משה. לא, אנחנו לא מאמינים ברוחות אבל ליתר בטחון הזמנו מישהו שיבדוק אם הבית רדוף. לא הוא לא היה.אז אחרי קנייה ארוכה ומסובכת ביורוקרטית ואחרי שהרסנו כמה קירות והגדלנו חלונות וקילפנו את האריחים הכתומים ואת הפורמייקה החומה עברנו לביתנו כשאני בחודש השמיני. את חנוכת הבית והולדת אופיר חגגנו ביחד. את המחסן הסבנו למרפאה וטרינרית, גור בנה את החממה ואת לול התרנגולות והבאנו מכולה שתשמש לנו כמחסן.כשהתחלנו את אדמאמא שחם היה בן 10, מעיין בן 8, אופיר בן 6 וירון רק נולד.אדמאמא (שעדיין לא קראו לה כך) והבית היו מעורבבות לגמרי. גלית שהיתה המתנדבת הראשונה גרה בכלל אצלנו בבית בחדר המודבק. אחר כך עודד גר במרפאה ואחר כך כבר היה את הקרוון (מה זה נשמח למצוא את גלית).המקרר היה פתוח לכולם וגם המטבח. המתנדבים היו מגיעים גם לשבת במטבח על מנת להשתמש באינטרנט. אחר כך הבנתי שצריך ליצור הפרדה ויצרנו תשתית נפרדת לאדמאמא. כך אנחנו המשפחה יכולנו לבחור מתי להיות בבית ומתי בחוץ – וזה לא היה קל לבחור.כשחלפו השנים והילדים גדלו הפער בגילאים ביננו לבין המתנדבים גדל והגיל שלהם כבר היה קרוב יותר לגיל ילדנו.כל אחד מהילדים חווה אחרת את אדמאמא:ירון – אדמאמא היתה בית. אני נולדתי עם אדמאמא, לא זוכר תקופה שהיה אחרת ולכן זה מובן מאליו – כל העניין של ה peace and love.זכרון טוב היה לקפוץ על המזרונים עם שאר הילדים באוהל הלבן וגם שהיה ממש מדהים לשבת ליד המדורה ולשיר עם יונתן.אופיר – אדמאמא היתה סוג של שלוחה כזו של הבית עם מלא אנשים כל הזמן. אני מאוד אוהב אנשים ואנשים פשוט היו מגיעים. מגיל מאוד צעיר שמעתי סיפורים של אנשים מכל העולם. כשחברים היו באים היו מגיעים אלי לאדמאמא כי העדיפו לבוא אלי ולא הייתי צריך ללכת אליהם. בין הזכרונות הטובים שהיו לי היו המשחקים. בעיקר משחקי המאפיה עם משפחת בן נון, רוסנה וגלסקי וה"דין עברי" עם האחרים והחברים והמתנדבים.אהבתי גם ללכת בין הקירות של האוהל הלבן בטו בשבטים הראשונים. וסלטות על המזרונים עם החברים.אבל אדמאמא היתה גם מקום שהיה כמו עוד אח, כי הוא לקח את כל התשומת לב. עוד אח לקנא בו על הזמן וההשקעה של ההורים. מעיין – אדמאמא היתה המשך של הבית, גם אהבתי את זה שאנשים מגיעים מכל העולם, בטו בשבט להתחבא ברווח בין היריעות וללכת שם כשאי אפשר היה לזוז בתוך האוהל. אהבתי גם את המשחקים המשותפים עם תושבי אדמאמא – המאפיה ושיר של אש וקרח. התקופה בה כל ערב היתה מדורה והיתה מוזיקה ושיריםהקושי שהיה זה שאנשים עזבו כל הזמן ואי אפשר באמת ליצור יחסים ארוכי טווח.שחם – הייתי יוצא לחצר האחורית והיתה שם אדמאמא, השתדלתי להמנע כמה שיותר