Adamama

יש לי חברה טובה כבר המון שנים, קוראים לה יונית קריסטל והיא משמרת מלאכות מסורתיות. בפוסט החמישי של סיפורי אדמאמא, סיפרתי איך פגשתי אותה לראשונה. מה שלא סיפרתי זה שלמרות שהיא גדלה בירושלים ואני בראשון לציון גילינו כל כך הרבה קווים, חברים וחוויות חיים משותפות שממש התפלאתי שלא הכרנו קודם, למרות שהאמהות שלנו הכירו זו את זו שנים רבות כי אמא שלי היתה קונה מאמא שלה מכשירים לצריבה על עץ. https://www.facebook.com/rotem.irit/posts/10218030689387480במירוץ הקידמה נזנח ידע רב כל כך שהמין האנושי צבר במאות אלפי השנים שעברו, לטובת פתרונות חדשניים המיושמים בקנה מידה ריכוזי ועצום. לכן, אחת מהכותרות ששמנו לעצמנו באדמאמא היתה להתנסות ולשלב בין טכנולוגיות עבר ועתיד Low Tech and High Tech. על טכנולוגיות נאותות או טכנולוגיות הבניים ועל "כלכלה בודהיסטית" דיבר הכלכלן שומאכר בספרו "קטן זה יפה".אחד הדברים הכי מרגשים ומספקים שיש לי בחיים הוא קסם היצירה בידיים שלי. הקסם שקורה כשערימת צמר נטווית לחוט ואז נארגת לשטיח ססגוני או נסרגת לאפודה שמחממת את ילדי, כששקיות פלסטיק של הסופר נסרגות לתיק צבעוני, כשענפים דקים שאספתי בחצר נקלעים לסל או צינורות השקייה נקלעים למבנה. הקסם שקיבלתי בירושה מאמא וסבתא גם את תבונת הכפיים שבטח עברה בגנים אך גם את הסבלנות והשקדנות שנרכשה בשעות של התבוננות בידיהן. את הידע הזה שאמור היה לעבור בשרשרת הדורות אבל העברתו נקטעה יונית מלקטת, משמרת ומעבירה הלאה.זה האתר שלה – https://www.old-crafts.co.il/ ויש בו המון מידע וסיפורים.אנחנו זכינו לשמוע ולחוות אותם ממקור ראשון – כמו הפעם ההיא בה הגיעה לכמה ימים עם צרור ענקי של עלי סוף וערימת אבנים על מנת שנבנה ביחד את נול האבנים ששימש לקליעת מחצלות הסוף באזור החולה והיא הצליחה למצוא את הקשישה האחרונה שעדיין זכרה כיצד עושים זאת.בסדנה שעשיתי איתה על גדת הנחל ולמדתי לקלוע מגש מגבעולי חיטה ובפעם אחרת לצבוע צמר בצבעים טבעיים.או כשנסענו איתה לדרום הרי חברון לאזור סוסיא להתנסות בחביצת זיבדה במחבצה העשוייה מעור עז. אותו אזור אליו הגיעה עשר שנים קודם לכן במסע רגלי עם חמור ואז ישבה ולא זזה עד שלמדה לארוג שטיח שלם.אחת החופשות הכי טובות שהיו לי היתה החופשה שעשינו לנו בבית התמר בעין גדי (מקום קסום אותו יצרה מיכל רז מעלי תמר), את הסנסנים טבלנו במעיין החם ואני למדתי ממנה קליעה בלולבים בטכניקה של סלי הקופה בהם מצאו את המגילות הגנוזות לא הרחק משם.במסע החיים הזה לא יכולתי למצוא חברה, מורה ושותפה לדרך יותר מעוררת השראה ממנה.לפני כמה שנים יונית התחילה במסע לכתיבת ספר שיאגד את הסיפורים המרתקים וגם המון טכניקות. 10 עותקים של הספר "קליעה מדור לדור" יונית תרמה עבור הקמפיין של גיוס הכספים לאדמאמא.

אדמאמא היתה הרבה דברים בתקופות שונות ובמקביל.היתה הבית שלנו, של משפחה עם 4 ילדים, היתה זולה ומקום מקלט לפליטי בבילון, תחנת מעבר לחוזרים מהודו, משק חקלאי משפחתי, בית ספר לפרמקלצ'ר, מרכז חינוכי תיירותי, בכמה גלגולים היתה בית לקהילה ותמיד היתה בית ספר לחופש ומרכז חקר והתנסות לחיים מקיימים.תוסיפו לזה אנשים שהגיעו לאדמאמא מכל מיני סיבות ומטרות מכל מיני מקומות בעולם.וכל התסבוכת הזו, יחד עם התכנון הכאוטי (ראו פוסט 11) פלוס העובדה שגור מבין ומתעניין בעיקר בצמחים ובסביבה ואני בכלל הלכתי ללמוד וטרינריה בשביל לא להתמודד עם אנשים, יצרה משהו שבמקרה הטוב הוגדרה כהפרעת קשב אחת גדולה ובמקרה הגרוע כמפלצת עם פיצול אישיות קשה .בוקר באדמאמא:בשעה עשר אמור להגיע אוטובוס עם מורים מבית ספר מערערה במסגרת סיור של השתלמות בקיימות.6:30 אני יוצאת מהבית ויורדת בשביל לכיוון המטבח. שקט. הזולה שליד הקרוון גם ריקה.7:30 מישהו קם ומדליק את האש ברוקט סטוב בשביל להכין תה. אני עושה סיבוב ומגלה 2 מתנדבים באוהל הלבן שיושבים (המונח ישיבה כאן מתייחס לישיבת מדיטציה). לא נעים לי להתחיל לנער שטיחים סביבם ואני חוזרת לאזור הלול לאסוף דליים ריקים שהושארו שם ולפזר עלים על ערמות שאריות המזון המפוזר על הריצפה בשביל שיראה קצת יותר מסודר.8:00 המים רתחו והתה מוכן, מישהו השרה שיבולת שועל ויש כבר 2 אנשים שחותכים פירות עבור ארוחת הבוקר. אם היה לי מד על המצח של לחץ הוא בטח היה באזור שבין צהוב לאדום. נראה לי שכן היה לי מד על המצח רק שכולם בחרו להתעלם ממנו.8:15 הישיבה באוהל הסתיימה. נפגשים כולם בזולה שליד הקרוון בשביל לאכול ארוחת בוקר ולתאם את היום. נכנסת למוד מפיקת ארועים ומפציצה במטלות שעדין לא בוצעו.9:00 מתפזרים לארגונים וסידורים. אני נעה בין מוד המפיקה למוד ה"לא צריך אני אעשה את זה בעצמי"9:45 האוהל מסודר, מישהו רץ להביא עוד כסאות.9:50 אני קולטת שחלק מהמתנדבות לבושות במכנסיים קצרצרים וגופייה. נכנסת למוד אם המינזר ושולחן אותן להתכסות.10:00 מגיע האוטובוס וחונה ברחוב. גור יוצא לקראתם וחוזר כשבעקבותיו 30 מורים ומורות שלא מבינים בדיוק לאן נחתו. עוברת למוד הצופה ומתפעלת בפעם המאתיים באיך הוא מכשף אותם.כל המהויות השונות שאדמאמא היתה וניסתה להיות יצרו פערים ומתחים רבים:בית ספר לפרמקלצ'ר ומרכז התנסות בחיים מקיימים – דורש אנשים מקצועיים המסורים ללמידה ומחקר, אנשים הקמים מוקדם בבוקר כדי להספיק לעבוד לפני החום הגדול בימי הקיץ. אך החוזרים מהודו, או פליטי בבילון שברחו מהחיים הלחוצים בעיר – לא ששו לקום מוקדם בבוקר, אחרי שישבו כל הלילה ליד המדורה וניגנו.עסק תיירותי דורש ארגון, שילוט, אסתטיקה מסויימת, מדריכים מנוסים, ואישורים מהרשויות.חברי הקהילה לא ממש רצו לגור במוזיאון מלא שלטים, או לעמוד למסדר המפקד כל פעם שיש ביקור.היו שברחו מהחיים בעיר ודמיינו אוטופיה של חופש והעדר גבולות. דמיינו את המתחים שרוחשים בשבילים כשהיפי חמוד וחייכני יושב בזולה כל היום מוקף מאפרות וספלי קפה כשסביבו מתרוצצים חברי קהילה המנסים להכין ערוגות, ולהכין את המקום לחורף.בעקרונות הפרמקלצ'ר (בעברית כונתה גם תרבות עדן) שניסח דיוויד הולמגרן יש חלוקה ל 12 עקרונות. עקרון מספר 10 מדבר על "לגוון ולהעריך מגוון" ולא לשים את כל הביצים בסל אחד. ועקרון מספר 8 "לשלב במקום לבודד" מתוך נאמנות לעקרונות או סתם מחוסר החלטיות נוצרה המפלצת החביבה הזו עם ראשיה המרובים שניצבה בשער*. לאחדים היו אלו שערי הגיהנום אך לרבים השער לגן עדן.

פעם היא לימדה אותי איך להכין מרכבה. שתי פירמידות שזורות זו בזו, עטורות בחוטים צבעוניים שיצרו רשת של לוכד חלומות ובמרכז היתה אלה. מרכבה כמו זו שהיתה תלוייה אצלה בבית באדמאמא, מרכבה שהיא החיים שלנו ביחד כבר 20 שנים.לפעמים אנחנו הפירמידה הפונה אל האדמה והיא הפונה אל הרוח והשמיים.לפעמים אנחנו החוטים הצבעוניים השזורים זה בזה.איך מכניסים חיים שלמים לתוך פוסט אחד קצר? מפגש שהתחיל בצילייה של נשימא בפסטיבל בומבמלה והמשיך וממשיך עדין. אני מצאתי אחות לליבי וחברה לחיים שלפעמים היא סבתא חכמה ולפעמים היא הבת שלעולם לא היתה לי. גור מצא שותפה לחזון עם איי השלום ומרחבי הריפוי.חיינו נשזרו להם לאיטם והבית של נונה בחדרה היה לנו תחנה בדרך לצפון ואנחנו לה בדרך לדרום.ואז זה קרה, נונה עברה לאדמאמא.כשאמלי ביתה סיימה את התיכון ויצאה לחיים עצמאיים היא שקלה האם להגיע לאדמאמא אבל לקח עוד חודש וחלום אחד לפני שהיא באמת הגיעה. עופר וגלית בדיוק עזבו ונונה נכנסה לבית גן אור אותו הפכה לממלכה קסומה של אלות ואור.20 שנים של קשר, שש שנים של חיים משותפים באדמאמא עבור בתי האדמה היתה פסלת, מלטפת קירות ובוראת יצורי אדמהעבור הילדים שלנו אשת סוד, במסיבות תה ליד תנור העציםהמתנדבים היו עולים אליה לרגל לשבת במרפסת האחורית הצופה אל השדותהיתה מגשרת בין תושבי אדמאמא לביננוהיתה מכשפת קבוצות שלמות במעגלים בבית האדמהומובילה טקסים וניגונים ליד המדורההשכנים היו מחלצים לה את הרכב כשהיתה נתקעת בשביל שהפך לבוצי בכל גשםואני מוצאת לה את המפתחות שלו כשאיבדה אותםועכשיו אני איבדתי את המפתחרציתי לכתוב את הסיפור של נונה באדמאמא, אך נונה כל כך חלק מהמהות הזו שהיא אדמאמא ומהחיים שלנו גם היום. לנסות לספר את הסיפור זה כמו לתאר מים, כמו להתיר חוט צבעוני אחד בלוכד החלומות השזור מחוטים צבעוניים שרבים ממנו היו תלויים שם בבית שלה.אז רק לנשום לאהבה ולהגיד תודהוהזכות שהיתה לנו ועדיןלשזור ביחד את לוכד החלומותולהגשים אותן

ב"משחק הקהילות הגדול" כל קבוצה היתה צריכה לאייש את התפקידים הבאים אותם זיהינו כהכרחיים לכל קהילה אקולוגית: הרואה למרחוק – בעל הרעיונות, נושא החזון.המוציאה לפועל – מי שדואג להוריד את הרעיונות לקרקע.המאמא – מי שמכיל ואולי גם מאכיל, המקשיבה, התומך.באדמאמא היו הרבה מאמות במהלך השנים אך בעיני המאמא הכי מאמאית היה אורי איילון.הוא היה פוגש אותנו על השביל עם מגש מהביל של קציצות חוביזה בדיוק כשהיינו הכי רעבות. אפשר היה לשתף אותו בהכל והוא היה מקשיב בצורה שהיינו מרגישות שכרגע אין שום דבר יותר חשוב או מעניין ממה שאנחנו משתפות. אפשר היה לשתף אותו בחלומות שלנו, בצרות שלנו ובמה שאנחנו חושבות על מישהו אחר באדמאמא וכמו כל מאמא טובה ודואגת למה שנכנס לבטן ומה שיוצא מהבטן זה היה מגיע מיד למישהו הזה (בין אם רצינו או לא).אורי היה שתי תקופות באדמאמא וכך הוא כתב:דברים שלמדתי באדמאמא (פורסם בפנזין שלו "החיים כנמשל" 2 , אביב 2007)תאנה הכי טעימה מיד עם קטיפתה מהעץלהכין קינואהלבשל לעשרים פיותלשיר ולרקוד הם צרכים מהותייםהומופוביה קיימת בכל מקוםפלא התקצרות והתארכות הימיםלראות גם בלילות ללא ירחככל שאני נותן אני מקבללתת שלא על מנת לקבללחמול על החולד שאוכל לנו ירקותלהיות סבלני כלפי הזרע שנובטלהשלים מלאכה שהתחלתילהתבונן בחילופי העונות ולהיערך בהתאםלהביט בשמיים כשאני משתין בלילה (לפעמים נופל כוכב)לחזות בשקיעה מידי יוםלהקשיב לטיפול הגשם שנופלות על האוהללקחת אחריות על החרא שלירעב וקור – שני מצבי לחץ הקוראים לפתרון קולקטיבישינויים האקלים בכדור הארץ מזמנים תופעות מעניינותזבובים נמשכים לצבע בהירטוב לי ללכת לישון מוקדםכשאני מחייך אני מגדיל את הסיכויים שיעצרו לי טרמפהנוהגים/ות ברכבים יקרים כמעט לא עוצרות/יםדוסים (מנתיבות) ובדואים (מרהט) מרבים לעצוראין כמו חלבהאיך זה להיות הומו בשדרותלהתגבר על פחדים מעקרבים, מעכברים מקור מלכלוךאפשר להשאיר לפטופ חדש באוהל פרוץ ולא לפחד כללאין לזלזל בכוחה של האשאחותי מקשיבה לצעקות ליביאפשר לחיות בשלום מול לול תעשייתי-שואתיומול עזה המופגזת אורי המשיך לקהילת ה prv – קהילת חקר לשלום ברוח תמרה ששנים רבות ניסתה לקבל אדמה במקום שיתאים גם לישראלים וגם לפלשתינים אך ללא הצלחה. רבים מחברי הקהילה הזו כולל אורי, נשארו לגור בתמרה שבפורטוגל.אורי היה שתי תקופות באדמאמא וזה מה שלמדנו בזכותו:המון מונחים חדשים כמו מה זה קוויר, ופנזיןבדיוק מה המשמעות של אנרכיסט ומה זה אנרכו-קווירשאפשר לשים לק על הציפורניים גם בחווה אקולוגיתשיש עוד הגדרות למשפחה והורותשזה ממש סבבה לפנות שירותי קומפוסטשגם שריפה באוהל יכולה להיות חוויה רוחניתהוא הצליח להמיר את כל ההומופובים שהיו אז סביבו לאוהבי אדם (אפשר לקרא על זה בבלוג שלו – https://nimshal.wordpress.com/…/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7…/)שהעדפה מינית היא גם על הרצףאבל בעיקר השאיר חלל ענקי בבטן ובלב ובו הכמיהה הבלתי נגמרת למאמא שתכיל ותאכיל אותנו

המטבח של אדמאמא התחיל כמטבח צמחוני – מטעמי מצפון, מטעמי בריאות, מטעמי סביבה, מטעמי כשרות ובטח מעוד טעמים. כמו הרבה דברים הנמצאים על הרצף, גם את נושא התזונה אפשר לשים על ציר כשבקצה אחד יש את אוכלי הבשר או כפי שהם מכונים בקרב המחנה הטבעוני הקרניסטים ובקצה השני, טוב מעבר לקצה, יש את אלו שניזונים, או לפחות טוענים, שהם ניזונים מפראנה (אנרגייה טהורה).לא רחוק מהקצה הזה יש את הפירותנים, אחר כך הטבעונים ואז צמחונים ואז החצימחונים ואז יש גבול כזה ושם יש את הממעיטים, את אוכלי הכל ואז בקצה את אלו שלא מזכירים את שמם רק להגיד שיש בהם אחוז גבוה של ארגנטינאים ובעלי סוג דם O.בתקופת המייסדים עדיין צרכו באדמאמא מוצרים מן החי – גבינות ויוגורטים עם עדיפות לכאלו מהמשקים באזור וביצים מהלול שלנו. תעשיית המזון כללה גם הכנת יוגורט קפדנית ושקי בד עם גבינה שטפטפו לכיור.המטבח בבית שלנו אינו צמחוני כך שפעם בכמה זמן הייתי שמה לב למתנדב שמסתובב הלוך חזור מתחת לחלון המטבח שלנו, ומזמינה אותו לאכול שניצל עם הילדים בבית. אבל החיים עם האנשים על הרצף לימדה אותנו לשאול אורחים בדיוק לאיזה "אוכלים" הם שייכים. אז מתי המטבח באדמאמא הפך להיות טבעוני?נראה לי שהרגע המדוייק היה כשגל הכין לעצמו חביתה ורוסנה ישבה מולו ושאלה אותו עם דמעות בעיניים איך הוא יכול להיות שותף לרצח.אם היתה זו סצנה מסרט היינו שומעים מוזיקה דרמטית המצלמה היתה מתמקדת ברוסנה, בחביתה, ואז בתנועה איטית עולה למעלה אל גל שמפיל את המזלג ונשבע שלעולם לא יאכל יותר חביתה. אני לא יודעת אם זה היה בדיוק כך, אבל כך מספרים. ומאז ועד סוף אדמאמא לא נכנסו יותר מוצרי מזון מהחי למטבח. טוב לא בדיוק.לפעמים בטעות אורח היה מביא איתו קופסת גבינה, כשהטבחים של אדמאמא היו מגלים אותה במקרר היו שולחים אותו מבויש אלינו לבית עם בקשה לשמור עבורו את הגבינה אצלנו במקרר.היה את דויד האמריקאי שחי רק על טונה כי לא ידע לבשל את החומים הקטנים האלו (זה כבר שווה פוסט שלם על פערים תרבותיים).וגפן היתה צדה את הרגעים האלו בתמונות (צירפתי אחת עם טבעונים וביצים).השיח סביב הטבעונות יכול להיות טעון ואכן, פעם אחת כאשר קורס מדריכי ליקוט בהנחיית שימי רף, התארח באדמאמא. יתיר שדה הלקט והשף נכנס למטבח להכין תבשיל משלל הליקוט היומי, קיבל את הביצים שגור אסף בדיוק בלול התרנגולות והתחיל לבשל. בעת ההיא דור הטבח הטבעוני ואדון המטבח המסור היה אצלנו בבית, און שראה את מה שעומד הגיע ושיתף אותו. דור, הזדעק להגן בכל מאודו על טוהר המטבח שלו.יתיר מספר – הגיע מישהו והתווכחנו ואז הוא אמר לי: אתה לא תבשל ביצים על האש שלי. דור מספר: במטבח היה מישהו, ניסיתי להסביר שזה מטבח טבעוני, הוא לא שם עליי כל כך, התחלנו להתווכח, הוא קרא לי בשמות, אני עמדתי על שלי, ובסופו של דבר הוא הלך לבשל במעגל האש.

במהלך השנים באדמאמא זכינו ללא מעט "חיפושים". כי מי שיוצא אל מחוץ לשורה תופש את תשומת הלב של ה"אח הגדול" לא זה מהטלויזיה אלא ההוא מ 1984 של אורוול.בפעם הראשונה ששמעתי את הפועל "חיפוש" היה כשהייתי ביער מגידו בהקמה של בראשית 2000. ביער היו כבר מיכל ושירה ואני עם ירון התינוק בין החודשיים באתי לכמה ימים לעזור להן.בבוקר מוקדם אחד התחילו צעקות בין האוהלים ושוטר פתח את רוכסן האוהל שלנו ודרש לעשות חיפוש שכלל גם הרמת ירון מעריסת הקש בה הוא ישן בשביל לבדוק מתחת למזרון.אחרי שלא מצאו כלום באוהלנו, ובמחנה הקטן שלנו המשיכו הלאה. באוהל שלי לא היה שום מצב שימצאו כי לא נראה לי שבסצנה האלטרנטיבית יש יותר "סחית" ממני. (סחי היא מילה שמתארת מישהו שלא לוקח בכלל סמים).בדרך כלל זה היה בשעות הבוקר. חבורת שוטרים בלבוש אזרחי וללא צו חיפוש היו נפרשים בשטח, מעירים את המתנדבים ומחפשים. היתה את הפעם הזו שמתנדבת התעוררה וגבר זר עמד ליד המיטה שלה וטען שהוא שוטר.היתה את הפעם ההיא בה רק עזבנו את הבית והיינו באוטובוס בדרך לטיסה להודו ושוטרים נכנסו לבית אותו השכרנו ועשו חיפוש אצל הדיירים החדשים.ועוד פעם כשהיינו בטיול בגרמניה וכשחזרנו מצאנו את הבית הפוך כאילו עבר פריצה. השוטרים פשוט נכנסו ונברו בחפצים שלנו, במשחקים של הילדים ובחפצים האישיים. זה שמעולם לא מצאו כלום בחווה האקולוגית שלנו לא שינה והם המשיכו לחפש כי זה הכלי שלהם נגדנו, אלא שיוצאים מהשורה ומחפשים.ואנחנו פשוט נמשיך לחפש את דרכנו ונעורר עוד אנשים לשאול שאלות ולחפש בעצמם.

חלק גדול מהווי אדמאמא נסב סביב המזון. ואורח חיים מקיים קשור ביצור מזון והכנתו, ליקוט יבול בעונתו ושימור לעונות המחסור.היבול הכי שופע באדמאמא היה החוביזה. בחורף המשק היה מתכסה בצמחי חלמית שהתענגו על האדמה הפוריה אחרי שנים של חיפוי, ויחד עם חום החורף בנגב והמים שנשמרו באדמה הכבדה את רובם אפשר היה להגדיר כעצים קטנים.כל שנה בחורף היינו אוכלים את עלי החוביזה במתכונים שונים: ירק מאודה עם בצל, קציצות חוביזה, עלי חוביזה קצוצים במרק ועוד.כל שנה המתנדבים שהיו בעונה הזו באדמאמא היו מלקטים שקים של עלים ובמשך שעות קוצצים ומאדים את העלים בסיר גדול שעמד על הרוקט סטוב (כירת בישול משוכללת שעובדת על זרדים ובלי עשן), האידוי היה על מנת לצמצם את הנפח. את העיסה הירוקה היו שמים בשקיות ומקפיאים. השקיות הקפואות היו יושבות במקפיא כמה חודשים נופלות על כל מי שפתח אות ואז היו זורקים אותן על מנת לפנות מקום לשקיות חדשות.מזל שהיתה את הפעם הזו, בה גור הביא 10 ק"ג של חוביזה קפואה לפסטיבל אקטיביזם בהרי ירושלים ולא היה צריך לזרוק שוב את השקיות הירוקות שחורות שהסתובבו במקפיא. במקפיא היו גם קוביות קפואות של לימונדה, מיץ רימונים, מיץ עשבים וספירולינה.את הלימונדה היו מכינים מהלימונים שלוקטו מקרקעיתו של פרדס הלימונים של דויד אסאו השכן הנדיב ובין החקלאים הפעילים האחרונים במושב.הרימונים היו מחלקה ב' שלנו.מיץ העשב נסחט מהדגניים של ראשית החורף לפני שהיו מתקשים.ואת הספירולינה גידל בוריס בבריכות ירוקות.יבוש מזון הוא שיטת שימור הרבה יותר מקיימת מהקפאה אבל באויר הפתוח יש כל כך הרבה מתחרים מתוחכמים מלמעלה היו מגיעים הזבובים וזבובונים, מלמטה גדודי נמלים. אני לא זוכרת כבר מה היה הסיבה, בטח נמאס לאנשים ללקט נמלים מהאוכל אז גל לקח מסגרת ענקית של חלון, הוסיף לה רגליים שעמדו בתוך דליי מים נגד הנמלים כיסה את המסגרת ברשת קשיחה ועליה רשת זבובים שאפשר היה לפרוש מעל הפירות והיה אפילו עוד כיסוי שהיו שמים אותו בסוף היום בשביל להגן מהלחות של הלילה.היה גם ארון יבוש ענקי ממש שבנה אלון דולב שהוא דוקטור להנדסה כימית, מתנור פד"ח של חממות. כשהיו מגדלים וורדים היו שורפים מזוט בתנורים כאלו ואת העשן עם הפחמן הדו חמצני היו מזרימים לחממות הסגורות.את הארון צבע אלון בשחור מט, הוסיף לו ארובה ענקית ואת הכל שם בחממת ניילון. לא הוא לא ממש עבד (אני משערת שהיחס נפח שטח פנים היה קטן מידי) כמו שצריך ואסף צ'רטקוף בשנה בה גר באדמאמא (כשנסענו להודו) ניסר אותו לשניים והוסיף לו קולט שמש.כאן באתר בידיים המעולה, אפשר לראות את המדריך להכנה שלו: https://www.bayadaim.org.il/…/%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a8…/מידי פעם היו טרנדים שפלשו למטבחים:הקמבוצ'ה היא פטרייה שגדלה על סוכר ותה שחור, ובמשך כמה שנים היא סינג'רה קורבנות תמימים להרבות אותה בצנצנות ענקיות. במהלך השנים היו באדמאמא עוד כמה שחיו על סוכר ותה וגרו בצנצנת.היתה גם תקופה של קמח ינבוטים שמסתבר שזה מזון פופולארי בדרום אמריקה. זה מתוק עם עם טעם לוואי ינבוטי.והיה הדוביאליס האגדי. ביום יום הוא חלש על הגבול בין ה"דום שתיקה" למשק של כרמון, צמח עם קוצים ממש נבזיים. הדוביאליס גידל כמות אדירה של פירות צהובים שנראו ממש מפתים אבל היו חמוצים נורא. באופן מפתיע כשעשו ממנו ריבה היא היתה מעולה והצ'טני שדור הכין ממנו היה אלוהי ונגמר אחרי 10 דקות אולי פחות.התחלתי את כל הפוסט הזה כי היום בבוקר נאלצתי לאכול גרנולה קנוייה כי גור לא הספיק להכין את הגרנולה שהוא מכין לי כבר מעל ל 20 שנה לפי המתכון של של אבא שלו.גל קורא לגרנולה הזו "גרנולה שלום בית"

לפני 6 שנים יצאנו גור ואני למסע תקווה מהדרום הבוער. הרעיון היה לפגוש קהילות אקולוגיות ושותפים לדרך.פגשנו את המשאית שימחה של רועי ומיכל בגן בדרום תל אביב, המשכנו לבניימינה שם ביקרנו את אנשי קומונת האומנים שגרו אז ביחד בבית ברחוב המסילה וגם את יניב בגן הסולארי. אחר כך המשכנו למשיב נפש וקהילת אדמה בכליל. יצאנו מהביקור בגן הסולארי באמת מלאי תיקווה. מקום מטופח ושוקק יניב מלא אנרגייה ותוכניות כהרגלו.השבוע קפצנו לגן הסולארי שגם הוצף בחורף כשהנחל עלה על גדותיו, גם נסגר בתקופת הקורונה וגם קיבל צו פינוי מהמינהל עם דרישה תוך 20 יום לפנות הכל. באנו לעזור ליניב בפינוי כשזה בעצם לקחת בחזרה ציוד שהיה באדמאמא. כשפירקנו את אדמאמא יניב אסף כמה דברים "קטנים" בהם יוכל להשתמש בגן. כיפה גאודזית, שירותי קומפוסט מעוצבים, את הספסל שגור ואני בנינו מעץ ממוחזר ואת פינת המיחזור שקלעתי מצינורות השקייה. בפינת השדה מעבר לקוצים והדומים הערומים, פגשנו פסל אבן שיושב בשטח עם הסלעים שלו ויוצר פסלים ומזרקות בשם דויד יסעור. שדה של אבנים, שדה של פסלים מפוזרים בשטח, עציצים עם צמחים ניצולי הקירות הירוקים שהיו בגן הסולארי.כבר כמה שבועות אני מסתובבת ומחפשת אבנים שיתאימו להחלקת הטדלק. טדלק זה טיח מרוקאי המכונה טיח המלכים. טיח על בסיס סיד עמיד למים ויפיפה. בקורס הטדלק שעשיתי אצל ניצן, הוא הדגים לנו הכנת אבנים. חותכים חלוקי נחל עם דיסק ואז משייפים. אין לי בעייה עם משור אנכי ועם משור עגול ומשייפת ואפילו משור שורף, רתכת ומלחם. אבל דיסק מפחיד אותי נורא.שאלתי את דויד אם הוא מסכים להכין לי אבנים והוא הסכים.אתמול הגעתי אליו לשדה האבנים כשהחום ירד. על הטנדר שלו היה הגנרטור והוא בדיוק עשה חריצים באבן גיר בשביל להכין ממנה מזרקה לגינה.נברנו ביחד בארגזי האבנים שלו, בשביל למצוא אבנים שיתאימו לי לכף היד כך שיהיה נוח לאחוז בהן והוא חתך אותן עבורי ואז החליק אותן בדיסק שיוף. כשסיים אפשר היה לראות בהן את השתקפות קרני השמש שבדיוק שקעה.ולגבי התקווה? אני לא יודעת איפה שימחה כעת. קומונת האומנים התפזרה כי הבית בו הם גרו נמכר, הגן הסולארי יתפנה ויניב ימשיך לחלומות אחרים (כיפות גאודזיות ממש שוות), על קהילת אדמה מרחפים צווי הריסה. ואת אדמאמא ממנה יצאנו הרסנו כבר לפני שנתיים ואנחנו מתמודדים עם התשלום של הקנס אותו דרש המינהל על השימוש באדמה.אבל בסופ"ש הזה אנחנו מתכננים להשתמש באבנים ולצפות את המקלחת בטדלק.

אומרים שגברים לא יכולים לעשות כמה דברים ביחד. אז מי שאמר את זה היה צריך לראות את גור רוכב על אופניים עם צפע ענקי ביד אחד תוך כדי שהוא מדבר בטלפון הסלולארי וזה לא קרה רק פעם אחת.נראה לי שמאז שאבא לקח אותי לראות את "קיר המוות" בגני התערוכה בו נוסע אופנוע במהירות על דפנות אנכיים בלי ידיים לא נתקלתי במופע כזה של התגרות בסכנה או בטחון עמוק. (אני לא מבינה למה אף אחד לא צילם את זה אף פעם)הצעקה נחש היתה מדליקה לו את מודול הצייד – ועם גוף דרוך, אש בעיניים ומקל שתפס בדרך היה יוצא למשימה. לנחשים הלא ארסיים היה נותן ללכת לדרכם אך את הצפעים היה מגלה לחורשת האקליפטוסים שליד הואדי. בעזרת המקל היה מרתק את הצפע ואז תופס אותו קרוב לראש ונוסע משם לשחרר אותו בשטח.את הצפע הראשון במשק פגש בכלל אופיר, שהיה אז בן 6. זה היה בראשית האביב, אופיר שיחק כדורסל על רחבת הבטון ליד הבית ואני ישבתי עם ירון התינוק בתוך העשב הגבוה, קולעת סל מענפים. תוך כדי המשחק נפל עמוד הכדורסל וצפע ממש צעיר שהיה שם ברח, זחל מעל לכף הרגל של אופיר והכיש אותו. הצפעים שמתחילים בפעילות אחרי החורף הם הכי מסוכנים, מלאים עדיין בארס שלא השתמשו בו ואז גם נחש קטן יכול לגרום לנזק גדול.הצעקה נחש הקפיצה אותי ולמזלי גם את פנינה השכנה (מעבר לשביל שביננו שאז עדיין לא הופרד בגדר). פנינה פשוט הגיעה ובלי לשאול כלום לקחה את ירון מהידיים שלי ואני יצאתי עם אופיר לכיוון בית החולים סורוקה בבאר שבע.לא ידעתי אז שלסורוקה אין בכלל ניסיון בטיפול בהכשות צפעים כי אזור התפוצה של הצפעים הוא צפונה יותר, אז הם הגיעו רק עד בית קמה, בטח היום הם כבר דרומה יותר. לכן כשהגענו הם לא ממש ידעו מה לעשות איתו מעבר לתמיכה והזעקת מומחים שיגידו להם אם זו הכשה או לא. אחרי שבוע בבית חולים עם רגל נפוחה ועוד קצת הרפתקאות, אופיר החלים, רק שעד היום הרגל הזו מכונה הרגל של הנחש.באותו אזור צפונית לבית (בו לא ממש הסתובבנו) מצאנו עם השנים עוד כמה צפעים והתחושה שלי לגבי האזור הזה היתה "מצפון תפתח הרעה". מעניין כמה אנחנו מופעלים אוטומטית מביטויים כאלו כמו "הטוב בנחשים רצוץ את ראשו" שאמא שלי אמרה תוך כדי שהיא מכה נמרצות צפע שהסתתר מתחת לכף וושינגטוניה שהיתה מונחת על האדמה. תמיד אפשר לסמוך על אמא שלי במשימות חירום כאלו.הצפעים אהבו מאוד את לול התרנגולות וזו כבר היתה מסורת למצוא צפע תקוע בגדר של הלול בדרך החוצה או בדרך פנימה. כנראה הם אף פעם לא קראו את "משל השועל" של קרילוב. התרנגולות היו צועקות "נחש – נחש" שזה די דומה לצעקה שלהם "חתול" אבל שונה מהצעקה "כלב" ובכלל שונה מקריאות ה"אני בדיוק מטילה עכשיו ביצה" או "תזוזי כבר מתא ההטלה כי זה ממש דחוף לי"מה שכן זה ממש חשוב לשים לב איזה קצה של הנחש בפנים ואיזה בחוץ כשבאים לתפוס אותם.אז כך חלפו הרבה שנים, גור סיפק שירותי לכידה גם לשכנים. עד הפעם ההיא שצפע ממש קטן הצליח להכיש אותו. הצפע היה כרוך על שתיל רימונים במשתלה וגור ניסה לתפוס אותו שם באוויר, שלח את היד וחטף הכשה. אז כיאה למסורת הוא הודיע שאין בעיה והוא יכול לנהוג לבית החולים, כמובן תוך כדי שהוא מחזיק את הצפע הקטן. ברור שאין מצב שינהג לבד, חטפתי את המפתחות של הרכב ויצאנו לדרך, אבל ממש לא הסכמתי שהנחש יהיה איתי בתוך האוטו וגור החזיק אותו מחוץ לחלון. פתאום תוך כדי נסיעה לחבירה עם האמבולנס שחיכה לנו בצומת נתיבות, אני שמה לב שגור ביד אחד נפוחה וביד שנייה עם צפע מנסה לפתוח את קופסת הסוכריות מפח שהיתה באוטו בשביל לארוז בתוכה את הנחש. טוב, שם כבר איבדתי את זה, כי המחשבה על נחש צפע שמסתובב לי חופשי באוטו היתה מוגזמת לגמרי.אז הוא ויתר והמשיך להחזיק אותו מחוץ לחלון.כשהגענו לצומת לאמבולנס הפארמדיקים לא הסכימו להעלות אותו לאמבולנס עד שהוא לא אורז את הנחש בקופסה.זה היה בנובמבר. בנובמבר לצפעים כבר אין הרבה ארס כך שבסך הכל היד טיפה התנפחה אבל בכל זאת היה בטיפול נמרץ להשגחה הפעם למדנו להגיע לבית חולים עם נסיון בהכשות צפעים והוא פונה לאשקלון.כשהגענו לבקר אותו בבית החולים, קפצה עלי האחות הראשית: את אשתו? בבקשה תקחי מפה את הנחש והיא הצביעה לי על קופסת הפח שהיתה ליד המיטה שלו. הקופסה היתה עטופה במיליון פלסטרים וכשפתחנו אותם גילינו בפנים את הנחש מת.

38Ofrit Schachter, Gur Rotem ו36 נוספים12 תגובותלייקתגובהשתפי

היא: עם תחביב של בן זוג לרוב לבת הזוג יש יחסים מורכבים. אצלנו זו היתה המשתלה. היא השתרעה כמו זחל כסוף לאורך כל הצד הדרומי של החצר. הוא בנה אותה וכיסה אותה בניילון חממות, קנה לה את מחשב ההשקייה הכי משוכלל עם ברזים חשמליים שרק הוא ידע לתפעל. מילא אותה במגשי שתילה ועציצים, פרש מערכת השקייה עם מתזים מלמעלה וצינורות עם עכבישי צינוריות למטה. בילה אצלה את כל הזמן שלו. וכשהייתי רוצה למצוא אותו לא הייתי צריכה לחפש, כי תמיד היה שם: מעתיק שתילונים זעירים ממגשי הנבטה לעציצים, קושר תומכות לעצים המתבגרים או בוחש באמבטיות של התולעים האדומות. לי לא היה שום ספק שבתחרות על ליבו היא תמיד ניצחה. הוא: ב 1994 עבדתי במשתלת קרן קיימת בגילת. את המשתלה שהיתה בזמנו הכי מתקדמת מבחינה טכנולוגית בארץ הקים בנצי יוסף חי. בנצי היה רכז הנוי בתיכון אשל הנשיא בו למדתי. כאשר בנצי הלך לעולמו החלפתי אותו במשתלה. זה היה עבורי מגרש משחקים אדיר בו למדתי המון, כמו תואר שלם. הכרתי המון צמחים ודרכי גידול. בסתיו 1995 אבי נפטר מסרטן, רבין נרצח והעיפו אותי מהמשתלה חזרה לעבודה ביערות. כך שבתקופה של חודשיים איבדתי את האבא האישי, את האבא הקיבוצי ואת מקום העבודה האולטימטיבי עבורי.ועם האנרגיה הזו של אבל וצורך בחיים חדשים הרמתי את המשתלה. חבר מהעבודה מכר לי קשתות מתכת שפורקו מחממות נטושות של פרחים במושב נבטים. בקיבוץ בית קמה היתה משתלה גדולה לשתילי תות שדה ושם קניתי שולחנות גידול.חבר מהמילואים (אבי אלרט) שהוא מומחה בינלאומי לבקרה ומחשוב של מבנים חקלאיים התקין מחשב השקייה מהמתקדמים בעולם שעלה המון כסף, פי ארבע מהרכב הנהדר שלי באותו הזמן, שהיה רנו 4. המחשב כזה טוב שגם אחרי 20 שנה המשיך לעבוד. המחשב הזה ביקר את כל ההשקייה והדישון בכל המשק לא רק במשתלה.הגידול במשתלה היה בכמה רמות וניצול הגובה. עם אותו מתז גידלתי שתילים על השולחנות, תולעים אדומות בתשע אמבטיות גדולות שהיו תלויות מתחת לשולחנות כך שיכולתי לאסוף את נקז חוות התולעים שהוא דשן נפלא.על הקרקע היו אין סוף כלי אצירה ובהם מים ונקז חוות תולעים ובהם גידלתי עדשות מים.העדשות היו מאושרות מהצל והלחות, התולעים מאושרות מתוצרי השירותים בו הן גדלו, והתרנגולות היו מאושרות מהתולעים והעדשות.כאן אפשר לראות את הכל בסיור (ארוך במשתלה) – https://www.youtube.com/watch?v=hYg2FWUEJfkואני? הייתי מאושר מהתוצאות – הזרעים ששמתי באדמה נבטו. השתילים שגשגו ומילאו את המשטחים שהכנתי עבורם מחוץ למשתלה. בהתחלה היה לי קשה למכור את השתילים, לסמוך על אנשים אחרים שיטפלו בילדים שלי. גידלתי בעיקר עצי ינבוט- עצי סוכר מן המדבר- עץ צל, קושר חנקן שפופולרי מאוד בדרום. כל כמות וכל גודל שתילים היה נמכר מיד.מוזמנים לראות איך מעתיקים צמחים – https://www.youtube.com/watch?v=v__2DpUgfFkאיך מחלקים גוש של צמחים – https://www.youtube.com/watch?v=Uz8FycNnQe4המשתלה היתה עבורי מרחב למימוש עצמי ומקום לשקט ומדיטציה של עשייה.היא: בספר הפופולארי "גברים ממאדים ונשים מנגה" הכותב מספר על הצורך של הגבר במערה. להיכנס אליה ולהיות שם לבד עם עצמו והקושי שלו כמה זמן שצריך ואז יכול לשוב ולצאת ולתפקד בעולם. ואנחנו הנשים בדיוק להיפך, רוצות להיות ביחד, רוצות תמיכה ואם יש מישהו במצוקה ישר רוצות לתמוך. כשהוא היה פורש למשתלה הייתי רצה אחריו לבדוק מה איתו, לשאול מה הוא מרגיש ולמה והאם צריך עזרה. רק אחרי הספר והרבה שנות תסכול הבנתי שהמשתלה היתה המערה שלו ואם אני רוצה שיצא ממנה מהר אני פשוט צריכה להניח לו.