האוהל האדום

המסע ליצירת אדמאמא לווה בהבנה שאפשר לשנות. אפשר לשנות את הדרך בה מסתכלים על העולם, חיים ומתנהלים בו. חלק חשוב מאוד בשינוי זה הוא בזכות החשיפה שלנו ל"תרבות האלה" דרך המפגש עם איריס יוטבת ונונה לילה מגד. מעגלי הנשים הלכו והתרבו מסביבנו ואנחנו, ילדי שנות ה-60 שהוטבע בנו החלום הציוני ובתוכנו התנצחו הפמניזם, זכויות האדם והתפקידים הקלסיים של גברים ונשים נשבנו בקסם: מעגלי נשים, מעגלי גברים, מעגלי הקשבה ומעגלי ריפוי.בארץ נבטו אז עוד הרבה ניצנים של שינוי. מפגש של אנשי הפרמקלצ'ר הניב יצירת קהילת סחר חליפין שנקראה "מחרוזת" בה המטבע היה חרוז. בטרום עידן האינטרנט התנהלה הקהילה בדפים מודפסים בה כל חבר הציע את שירותיו.כאמא לתינוק קטן ואחרי שקראתי כמו כולן בתקופה זו את 'עקרון הרצף, מנשא בד חדשני שהציעה יונית קריסטל בדפי המחרוזת תפס את עיני. יונית גרה אז במושב מטע והיות ובתקופה זו הייתי על הקו לירושלים החלטתי לאסוף את המנשא בעצמי. על יונית קריסטל אני יכולה לכתוב המון, אבל רק אספר שכאשר הגעתי היא ישבה על הריצפה וסרגה בצמר אותו טוותה בעצמה ברחבי הבית היו המון סלים אותם קלעה מחומרים שונים. יונית הציעה לי לעזור לה לקלוע מבנה מענפי תות אותם גזם השכן. כל כך התלהבתי מהאפשרות לקלוע מבנה שלם, שבמפגש השני של "אדמה מחפשת אנשים" קלענו ביחד את ה "אוהל האדום" מקום בו נשים יכולות להיות הן, לקבל את המחזוריות והמחזור.