אדמאמא היתה חלום וחזון לעולם חדש
אדמאמא היתה מרכז ללימוד והתנסות באורח חיים מקיים (כזה שמנסה להזיק פחות לסביבה). במשך כמעט 20 שנים בנינו והפעלנו את המשק יחד עם עוד המון שותפים לדרך מהארץ והעולם.
היינו זוג צעיר עם ילדים קטנים עם עבודה רגילה. והיה לנו משק במושב קטן בדרום. והמשק ריק ויש בו בית ומחסן ומסביבו אדמה קשה ומבוקעת. מסביב שדות של חיטה ופרדסים. בכל המושב נותרו רק 2 חקלאים ובשבילי השדות נסעו רק תאלנדים עטופים בשכבות הגנה בטרקטור שרתום לו מיכל ריסוס. באנו לגור במושב כי חלמנו על קהילה, אבל הקהילה שהיתה התפרקה ברובה האנשים נטשו את השדות והרחובות והיו ספונים בבתים מול מרקע הטלויזיה שהפך אז להיות מדורת השבט. ואז הבנו שזה לא נכון להמשיך כך בדרך הזו והחלטנו לצאת לדרך חדשה. הזמנו עוד אנשים לחלום אתנו וליצור סיפור חדש: סיפור בו חיים על האדמה, דואגים לה ולכל שאר מיליארד היצורים שחיים יחד איתנו עליה. והם באו, ללמוד ולעבוד וליצור איתנו.
האדמה החלה להבריא, עטופה בשכבות של חומר אורגני יכולה לתמוך במגוון גדל והולך של צמחים, בעלי החיים חזרו – ציפורי הסבך החרדונים והטורפים הטבעיים. וכבר לא היינו לבד יותר, אכלנו ביחד את האוכל שגדל על האדמה, יושבים סביב מדורה אמיתית מקשיבים לסיפורים ומוסיקה. במהלך השנים הגיעו עוד ועוד אנשים לאדמאמא, ללמוד, לזכור ולחוות את החיים ביחד, חיים פשוטים ונעימים.
אנשים שעברו או ביקרו במקום חזרו לביתם והחיים שלהם כבר לא היו אותו הדבר וגם הם התחילו לשאול שאלות וליצור לעצמם סיפור חדש.
טילים עפו מעלינו, המדינה המשיכה להתפרק, זכויות אדם ואדמה נרמסות מסביב אבל לנו היתה בועה בה משתקף עתיד אחר.
עברו שנים והתעייפנו, אנחנו עברנו לגור בפרדס חנה שם יש לנו את הקהילה שלנו ואת השותפים לדרך. בצוו רשות מקרקעי ישראל נאלצנו להרוס את בתי האדמה והאוהל הלבן את שירותי הקומפוסט ומרכז היצירה. היות והאדמה עליה היתה אדמאמא היא אדמה חקלאית, המינהל דרש שנשלם דמי שימוש עצומים על שימוש לא חקלאי באדמה.
בבלוג הזה נספר את סיפורי אדמאמא בשביל לשמר את הדרך ולתמוך בהמשך יצירת עתיד בריא לנו ולדורות הבאים