בית ספר לפרידות

דויד רנוב אמר לנו פעם שאם אנחנו רוצים מבנה שתעבור בו הרוח, בונים מבנה בצורה שתעביר את הרוח. אנחנו בנינו את הצומת, את מפגש הדרכים, את הכיכר בו חנה הקרנבל עם אוהל הקרקס והאורות הצבעוניים עם צווחות הילדים והגלגל הענק. כל פעם כשהקרנבל היה מסתיים והדוכנים מתקפלים, הקרונות היו נעים הלאה משאירים אחריהם את הדי המנגינות, קרעי הריקודים ואת האדמה רמוסה במקום בו רקדו הסוסים.אחרי שהסתיים הקרנבל גם הקהל היה מתפזר, מלא חוויות חוזר לביתו ואף אחד לא עצר לשאול איך מרגישה הכיכר.בחורף גור היה מקפיד שלא נרד מהשבילים, הדריכה על האדמה החרסיתית הכבדה היתה דוחסת ואוטמת אותה לדבריו, מקשה על הנבטים לבקוע ומונעת את חלחול המים.בכיכר שלנו היו פנסי רחוב נעימים ומסעדה אחת, מקום לשים את הראש ולוח מודעות. העפר בלב הכיכר שלנו היה מהודק, מים לא היו מגיעים לעומק רק לפני השטח ובשביל לחפור ולהגיע פנימה היה צריך מקוש והרבה סבלנות.בגלל שזה נורא קשה לגעת ולספר איך הרגשתי באמת, הייתי ממשיכה עם המטפורה ומספרת שכשהקרנבל רק הגיע לראשונה לעיר היה שם לוליין אחד מקסים ומוכשר וילד צעיר מתושבי הכפר היה כרוך אחריו. הלוליין היה מקשיב לו כך שהרגיש שהוא הכי חשוב, הוא היה מלמד אותו לגלף בעץ ולנגן בחליל, והיה לוקח אותו לשעורי לוליינות שהיה מעביר בכפר הסמוך. ואז יום אחד הוא עזב, לוקח איתו את הקסם ובכפר נשאר ילד צעיר עם לב שבור שמעולם לא יבטח יותר באף אחד.אבל אופיר שהוא המצפן הריגשי שלנו לא מוותר לי ואומר שאני צריכה להביא את עצמי לגמרי עם כל הרגש וזה גם יגע בכם ממש, כי הרי כולנו חווים פרידות כל החיים וגם לחלקנו זה יושב על חרדת הנטישה והתחושה שאנחנו לא טובים ולא אהובים מספיק.אז המעט שאני כן מוכנה לגעת בו ולשתף זה שהיתה שם גם ילדה קטנה שגרה בתוך אמא אחת וגם לה נשבר הלב עם העזיבה הראשונה הזו וקצת פחות עם השנייה. ואחר כך היתה פחות מתמסרת ופחות מתרגשת ופחות מצפה; והאנשים שחלפו כבר פחות נגעו. אבל לפעמים היו מתגנבות להן מסביב מן מיכל וליאור כזו ומצליחות להכנס ולשבור את הלב שוב כשעזבו. כן גם אתם קהילת מאהל עין כרם.