גדר עושה שכנות טובה

כשהיינו בתוך אדמאמא התחושה היתה שאנחנו לבד בעולם. לעיתים הייתי יוצאת מהמשק להביא דואר ולא מבינה בדיוק לאן נקלעתי וגם להיפך, מבקרים מהמושב היו מרגישים שהגיעו למרחב שהוא לגמרי מקום אחר.כמשק במושב היו לנו שכנים משני צידנו. למזלנו זכינו בשכנים הכי סבלניים והכי תומכים שאפשר היה לדמיין. במהלך השנים היו שיתופי פעולה ותמיכה הדדיים וכמעט ולא היו חיכוכים חוץ מאשר סוגיית החנייה על השביל המשותף.בין המשקים לא היו גדרות ושביל משותף היה יורד מהכביש, לאורך חלקה א' ועד לשדות.השביל ביננו לבין השכנים מצפון הוביל ללול תרנגולות. על נושא הלול אפשר ובטח אכתוב פוסט אחר, אבל בינתיים אכתוב על השביל. השביל היה מספיק רחב בשביל הטרקטור של אפריים, בשביל המשאיות שהובילו תערובת ללול ובשביל המשאיות של ה"שיווק". כמקום אקולוגי וטבעי שמחנו שאין לנו מכוניות בנוף ולכן לא ששנו לוותר על שטחים עבור חנייה. מה שגרם לאורחים הרבים שהיו מגיעים לחנות על השביל או ממש מול הדלת של הלול, ואם מכונית חונה על השביל, הטרקטור של אפריים לא מצליח לעבור ואם מכונית חוסמת את הדלת של הלול אפריים כועס ובצדק. היתה אפילו הפעם ההיא שברגע האחרון לפני שהשיניים של המזלג האחורי של הטרקטור הרימו את הרכב שלו הצלחנו לאתר את רזי. בכל סופ"ש או ארוע הייתי מסתובבת בלחץ שמה מבקר עירוני לא יראה שיש כאן שביל שצריך לשמור אותו פתוח. לעיתים די קרובות הייתי מקבלת טלפון נזעם מהשכנים ואז מסתובבת בכל אדמאמא לשאול של מי הפיאט הכחולה עם המדבקה "רק אהבה מביאה אהבה" ושבבקשה יזיז אותה מהר לפני שהשכנים יראו לנו מה זאת אהבה. לא כייף בכלל.ואז גור ואפריים נפגשו והצליחו להגיע להבנה איך לפצל את השביל ולבנות גדר באמצע וכך היה. ומאז ועד סוף אדמאמא לא היתה בעייה עם השביל הזה. חוץ מהפעם ההיא שמישהי שהגיעה לט"ו בשבט פשוט חנתה באמצע הכביש.