בין שליטה להתמסרות

בסיפור הגולם מפראג יצר המהר"ל דמות מאדמה וחקק על מצחה את המילה אמת והגולם התעורר לחיים, כעבור זמן בו השתמשו בגולם בעיקר בשביל לשפוך חמתו על הגויים, הוא יצא משליטה ופעל לבדו. אחרי כמה שנים בחוויה הזו שקראנו לה אדמאמא בה ניסינו לחיות ב"אמת" הרגשנו שהיצירה הזו יש לה כבר חיים ורצונות משלה ו"מי אנחנו שנקבע".הפעם הראשונה בה הבנו את זה הייתה כשגל לוין הגיע אלינו וביקש לבנות כיפת אדמה, מן אגלו כזה שמחזיק את עצמו. הוא סיפר על נאדר חלילי האדריכל שביקר באיראן אחרי רעידת אדמה וראה שכל המבנים התמוטטו חוץ מאשר מבנים עגולים הבנויים מאדמה. גל סיפר את הסיפור ואמר שחייב להיות בארץ מבנה כזה לדוגמא והציע שהוא יבנה כזה באדמאמא. גור סירב ואמר "אדמאמא סגורה". למרות זאת הוא נשאר. התמקם ברווח בין האוהל הלבן לינבוט (זה היה לפני שהוא הגדיל את האוהל עד לינבוט). וכל בוקר היה פוגש את גור ומציע לבנות את המבנה הזה פה או שם. בינתיים הוא שרף את ערמת כפות הדקלים שהיינו מביאים בכל סוכות בשביל להשתמש אבל לא השתמשנו והיא התנוססה כגבעת פסולת בדרום אדמאמא. כמה ימים לפני כן התעוררנו לקולות "סכנה" של התרנגולות. צפעה גדולה נכנסה דרך הגדר וטרפה אפרוח אך לא הצליחה לעבור בחורי הרשת חזרה החוצה ונתפסה. (כאן הבנתי שאפשר לכתוב פוסט שלם רק על הרפתקאות הצפעים). גור נזכר ב"בית אל פרח" – סל קלוע מכפות תמרים שמשמש להגנה על אפרוחים. את הסל קנתה משפחת רתם (המקורית) בתקופה בה אבא של גור, רפי, היה קצין מטה לענייני חקלאות במינהל האזורי והסתובב כמדריך בין הבדואים בדרום סיני.והוא ביקש מגל לבנות בית אדמה קטן ועגול כך שיתאים לדוגרת עם אפרוחים. ה"בית אל פרח" נבנה מאדמה ואפילו היה לו פתח קטן מלמעלה שהיה סגור בעציץ ודרכו אפשר היה להציץ על האפרוחים. אחרי כמה ימים כבר נחפרו היסודות לאגלו האדמה הגדול שהלך ונבנה במהלך השנה ההיא. ואנחנו הבנו שבאמת אין לנו שליטה על שום דבר, ואם אדמאמא רוצה שגל יהיה למרות ההצהרות שאדמאמא סגורה אז היא זו שקובעת.