מיליארד תושבים

אדמאמא היא הבית של מילארד יצורים, כך גור היה מציג את המקום. בועה אורגנית יחידה בתוך מרחב חקלאי עתיר ריסוסים היתה אבן שואבת לכל פליטי השדות שמסביב.ציפורי סבך זעירות קיננו ביער הגדילנים, סיבכי שחור כיפה, פשוש וזמיר. חרדונים התחממו בשמש על קיר הבטון של היחידה הכחולה, קיפודים התחבאו מתחת לקרטונים זנוחים בשטח, עכברי שדה העדיפו את המטבח והחולדות הסתובבו על ענפי הפיקוס הגבוהים. האמבטיות הגדולות במשתלה רחשו תולעי קומפוסט אדומות, וטחביות, (האורים כדורים) או בשמן המדעי איזופודה=סרטן יבשה שווה רגליים, היו חביבות על הילדים שבאו לבקר וגם על התרנגולות. אוכלוסיית העכבישים בבית התחילה מטווי רשתות שמילאו את הפינות ומותר היה לנקות אותן רק כשראינו את הרשתות, כי אם אנחנו רואים, אז גם הזבובים רואים והן כבר לא יעילות. עם השנים פחתו הטווים והתרבו העכבישים הקופצים. העדר ריסוסים והשארת "צמחי מלכודת" הביאו לשגשוג האויבים טבעיים כגון צרעות, עכבישים, אקריות טורפות, עין פז וגמלי שלמה. היו נסיונות לעודד תנשמות לקנן אצלנו ושמנו תיבת קינון מפוארת בראש עמוד ה"עירוב" אך הן לא הגיעו. גם עטלפי החרקים לא אכלסו את המעון שבנה להם רוברטו, המתנדב האיטלקי שאת התואר השני שלו עשה בתחום, ובשאר הזמן היה ועדיין מטפס הרים. לנו הוא הכין פיצה.השארנו גם גזעי עצים מתים בשביל כל מגוון החיות שממש אוהבות עצים מתים ובעיקר דבורי הבומבוס שגרו בחורים בעץ. מתחת לעלי החיפוי רחש גן חיות שלם, אקריות איזופודות, צבתנים, שלשולים ופשפשי אש אדומים.זחלים צהובים קטנים ועוקצניים היו יורדים בקורי בנג'י מצמרת השיטה הסלילנית הענקית על מנת להתגלם בקרקע, רבות מהן לא הצליחו במשימתן כי הצופיות היו מרפרפות מתחת לענפים וצדות אותם.מקהלת הצפרדעים במשתלה ובבריכת הצפרדעים הורכבה בעיקר מאילניות ירקרקות, ידעתם שאילניות יודעות לשנות צבע כמו זיקיות? מפגש עם זיקית תמיד היה מלהיב אותנו אך מרתיע חלק מאורחינו שהאמינו שכשהזיקית פותחת את פיה היא מקללת. כשהתקנו בריכת מים אפורים, תוך כמה שעות הגיעו היתושים, תוך שבועות הגיעו הצפרדעים על מנת לאכול אותם ואחרי שנתיים הגיע למקום נחש מים שניזון מהצפרדעים.פגשנו מעט זעמנים זועמים, שלוון נעים הליכות חומטים ונחשים שלשוליים עדינים. ומצאנו אפילו חנק משריץ שהוא החנק היחיד שיש בארץ. בקובץ שהכנו לכבוד מתנדבים חדשים היה פרק שלם שהוקדש ל"יצורי כאב" שכלל הוראות זהירות. הפחד העיקרי היה מצפעים ששכנו מתחת לדלתות ישנות, רשתות צל וניילונים מקופלים (על הצפעים נכתוב פוסט בנפרד) אך את רוב הכאב חטפנו מהעקרבים הקטנים הצהובים. כשפגשנו אותם בהתחלה חשבנו שהם עקרבים תינוקות וחששנו מאמא שלהם, כשזו לא הופיעה הבנו שהם פשוט עקרבים קטנים. הם שכנו בעיקר על דברים אדומים וכתומים – מצעים, בגדים שהושארו על הריצפה וגם מתחת לאבנים וקרשים. אני לא יודעת למה אבל כרמית היתה אהובה עליהם במיוחד וחטפה לא מעט פעמים. העקיצה שלהם כאבה טיפה, המקום היה נרדם לכמה שעות וזהו. ברוכים הבאים לאדמאמא, הבית של מיליארד התושבים כך גור היה מציג את המקום ואנחנו חלק מהם.