מונח או מוזנח ?

הפער בין הצורך בשליטה על הטבע (לא רק…) לבין היכולת להתמסר לו ולתהליכים טבעיים היה סלע, או יותר נכון עשב, המחלוקת ביני לבין גור. כל חורף כשהצמחים היו עולים ומתחילים לפלוש לשבילים עד כדי כך שלא היה ברור איפה עובר השביל ואיפה מתחילות הערוגות, המכנסיים היו נרטבות מטל הבוקר ויריעות האוהלים קרסו מכובד הצמחים שנשענו עליהם, היה עולה בי הצורך לכיסוח. כשרק היה ניתן לי אור ירוק, הייתי ממלאה את המיכל של החרמש המוטורי בתערובת של דלק ושמן (חשוב להקפיד על הריכוז הנכון) מכתיפה אותו ברצועה מוצלבת על הכתף ויוצאת למשימה.אבל עד האור הירוק היה ויכוח ארוך שחזר על עצמו כל שנה על כמה ואיפה ואיפה לא, מכסחים. אני רציתי את המראה המכוסח האחיד והמסודר – כי זה היה המודל עליו גדלתי, כי נחשים, כי סכנת שרפות כשכל המסה הזו תתייבש וגם בגלל האורחים שהתקשו לקבל את מה שקראו לו הזנחה. גור בקושי היה מסכים ל 20 ס"מ בשולי כל שביל ומסביב למבנים. ב"סולם התערבות האדם בטבע" שהוצב בשטח והדגים את מידת המעורבות וכמות האנרגיה שאנו מוציאים בשביל לשלוט על הסביבה שלנו, כיסוח בחרמש מוטורי היה די גבוה בסולם.גור היה שם בשביל לדבר בשם הצמחים המפיקים לנו חמצן ומזון, בשם החוחיות שיהיה להן היכן לקנן, בשם כל הזוחלים שרחשו בסבך ובשם כל החרקים, הפטריות והחיידקים שהיו ממלאים את גבעולי הגדילן היבשים ומפרקים אותם לאיטם היה לוקח לי כשבוע לכסח את כל אדמאמא מלמעלה עד למטה, עם הפסקות למלא דלק במיכל, מנסה לשלב בין הצורך שלי בכיסוח לבין הבקשה של גור ותמיד מזנבת עוד קצת בעשבים מעבר למה שביקש דבר שהיה גורם לו למורת רוח. במשימת כיסוח אחת נכנסתי במלא המרץ במקבץ גדילני ענק שכיתרו את הכיפה הגאודזית בדרום אדמאמא, פילסתי דרך בין הגדילנים שהיו בגובה שלי שואבת סיפוק מהמהירות בה הם נפלו סביבי. בשנייה האחרונה עצרתי. מולי היה קן חוחיות על הגדילן.ברחבי אדמאמא היו פזורים ערימות עצים, קרשים שנותרו ממשימת בנייה נשכחת, צינורות טפטוף, דליים שבורים וגם קרטונים שפעם שמשו לחיפוי בערוגת ירקות. גור טען שבהעדר אבנים בשטח, כל החפצים הללו הם מקומות מסתור נפלאים לכל בעלי החיים שגרים איתנו. במשימת סדר וניקיון, אחת מיני רבות, שהיתה יסודית כי בפעם הראשונה היה אמור לבקר אותנו שר (אמיר פרץ שהיה אז השר להגנת הסביבה), הגעתי בחדוות הפינוי והניקיון לאזורים ממש נידחים. מסביב לאלון ולאלה, אלו ששתלנו פעם באותו הבור בטקס מרגש, היו מונחים קרטונים ישנים. הכנסתי את היד אל מתחת לקרטון על מנת להרים אותו למרות שזו פעולה שממש הזהרנו ממנה (אפילו צויין באדום במדריך אדמאמא למתנדבים חדשים) וקפצתי בבהלה. נגעתי במשהו קוצני שזז – קיפוד ! קיפוד אחד גר שם מתחת לקרטון למרגלות האלון והאלה.בהסכם זוגי ישן ביננו קבענו שאנחנו לא אומרים זה לזו אמרתי לך. אבל בחורף הבא כבר לא כיסחתי את הצמחים, אחר כך החרמש התקלקל ואחר כך עזבנו את אדמאמא