Adamama

אורן ועדי נכנסו לחיינו וישר נכנסו לכולנו ללב. החתונה שלהם שנדמה שיצאה מתוך סרט של קוסטריצה היתה בשדות בין אדמאמא לקיבוץ דורות (בו גדל אורן). כשעדי ביקשה ללדת בבית האדמה הרגשנו מבורכים. התקופה הזו בו היו איתנו והתכוננו ללידה והמפגש עם שיה-אדמה הקטנה חבוקה בזרועות עדי בין החרציות בבוקר הוא אחד הזכרונות החזקים שיש.עדי משתפת אותנו בסיפור שלה:את אמאמא הכרנו מבחוץ, לא התנדבנו, לא באנו למפגשים, לא השתתפנו בסדנאות ועדיין לא יכלנו להתעלם מהקסם של המקום.הכרנו את אדמאמא כשפגשנו את גור במפגש של לוחמים לשלום, גילנו איך להיות אקולוג אמיתי לא מספיק בחקלאות אורגנית אלא מצריך גם איזון אנושי . התחברנו לעירית וגור מחוץ לאדמאמא והרגשנו חלק בלתי ניפרד למרות שבכלל לא הכרנו את כל ההסיטוריה שלה. באנו מבחוץ והוצאנו את אדמאמא החוצה איתנו, הדרכנו מטעם אדמאמא בבתי ספר, אורן בתוך הבוץ וההומוס ואני בחוץ עם שעת סיפור על "כלום במתנה".בינתיים חלפו שנים וגרנו במצפה רמוןואני הייתי בהריון קסום ומרגש, ככל שעברו החודשים ותאריך הלידה התקרב כך הרגשנו אבודים מול מיקום הלידה.המיילדת הקסומה שלנו (רונית קופוליס) ביקשה שלא נלד לידה ראשונה במצפה רמון מכיוון שהעיר ממוקמת רחוק מידי מבית החולים.כשפגשנו את גור ועירית שיתפנו אותם במורכבות של המצב, והם מצידם ענו חמה שלא תלדי באדמאמא. @rואז אני הבנתי בבהירות גדולה,יש מקום נהדר שממוקם רק כחצי שעה מב"ש, מקום שמוקף בטבע, ביצירתיות, בסקרנות, בפתיחות והכי חשוב באהבה גדולהובמרכז אותו מקום קסום יש מבנה עגול, מחבק, חמים יש באדמאמא מבנה שהוא רחם בטוח שאני רוצה ללדת בו.ביקשנו לבוא ל6 שבועות, אורחים לרגע, להרגע וללדת במקום שהכי טבעי ליצור בו משהו חדש.את בית האדמה אירגנו לבית, גם לא וויתרנו על הזדמנות ליצור משהו יצרתי ,,בתמיכת עירית ובהשראת מבני הקשתות של גל, בנינו מקלחת בחוץ משאירות של צינורות השקיה מהשדות, מצאנו אבני ריצוף וחתיכה של ברזנט והכנו מקלחת כפולה ומפנקת שתשמש אותנו ללידה ואת מי שבא אחרינו.בינתיים חיים חפר בריכה לאגור בה את המים האפורים ויחד שתלנו צמחיה מתאימה.זה היה קסום.6 שבועות ישבתי נמוך, אכלתי אוכל מזין ,בריא וטעים, איתי השקה אותנו כל בוקר במיץ עשבי בר עונתיים, בנינו, עישבנו, טיילנו, שוחחנו, צחקנו ונשמנו.לא הבנתי אז, אבל הימים האלו הכינו את גופי ללידה.הלידה היתה קסומה, הייתי מוגנת ובטוחה.עשינו טיול מקסים בשדות , פגשתי צבה גדולה שנחה בין העשבים וראינו את השקיעה, כשחזרנו אכלנו ארוחת ערב, ישבנו על כריות ואכלנו לחם טרי שנאפה במטבח עם אבוקדו ועלים מבחוץ.פתאום הבנתי שהיו לי צירים כל היום ובאמצע הביס הבנתי שאני בלידה..הערב ירד,החושך עלה והתאורה המעומעמת שהיתה בבית העגול הרגיעו את רוחיאת סיפור הלידה עצמו לא אפרט אבל ללא ספק המקום הזה, מוקף במחשבה יצירתיות התחשבות עמוקה וכבוד לטבע והאדם נתנו בי ביטחון עמוק לסמוך על הגוף ולכבד אץ התהליךלמחרת בבוקר כבר ישבנו מחוץ לבית האדמה להגיד שלום והיום שאחרי הלידה היה נורמאלי כל כך כמו אותו יום שהיה לפני רק אחרת לגמרי בשבילנו ככה העולם מתנהל כשגילנו שיש לנו בת ידענו ששמה גם אדמה, כי שם היא נולדה.. ובאחד הטיולים בשבילי אדמאמא פגשתי את האישה שהכירה לי את שמה של ביתי שאיה, שאיה אדמה לב-שלום.אחרי הלידה ביקשנו להתכנס לטקס תודה קטן וטמנו את השיליה מתחת לעץ אבודקו בהמשך ליציאת המים של המקלחת שבנינו זאת כמובן בהמלצת גור ,איש העצים. מנחה לאדמה ולאנשים שעליה, אחרי שבוע חזרנו למצפה רמוןהאנשים ואדמאמא היא הסיפור לידה הראשון שלנו וחלק בלתי ניפרד מחיינו.

בית האדמה העגול היה בנוי מחבילות קש והיו לו כובע ומגפיים כמו שכל בית אדמה שרוצה לשרוד הרבה שנים צריך. המגפיים שלו היו עשויות מגומי – של צמיגים והכובע שלו היה כובע קש או יותר נכון קנים.מי שהגה ובנה אותו היה אסף שדה. אסף שהתקבל ללימודי ביולוגיה בבאר שבע החליט לא להסתפק בדירת שיכון ואם ללמוד ביולוגיה אז לגור בבית טבעי והוא ביקש מגור מקום לבנייה של בית כזה, אני לא יודעת אם אסף ידע אבל הוא בנה גודג'ו בית (טוקול) שזה הבית המסורתי האתיופי ובמשך שנים רבות היו מגיעים קבוצות של עולים מאתיופיה לראות את הבית ולהיזכר. יוסי מהגינה הקהילתית האתיופית בקלישר ואז ניסה לבנות כזה בבאר שבע ועזריה פטנגו בנה בקריית גת אחד, ואחר כך גם בפרדס חנה בגינה הקהילתית.אסף הסתובב בכל הארץ ואסף ידע – דיבר עם הרב אנשי בנייה טבעית, ביקר את דויד רנוב ואת קיבוץ לוטן.על כל פרט בבית הזה אפשר לכתוב סיפור שלם:על העמוד המרכזי שהיה ברוש ענק שמת בחורשה ליד נתיבות ואיך איתי ידע בדיוק איך ומאיפה לחתוך אותו כך שלא יפול עלינו ואיך במשך לילה שלם ישבו לידו משתתפי הקורס המיתולוגי (נדמה לי שרק הגברים) ועישנו אותו מעל מדורה בשביל להדביר את כל המזיקים בלי חומרי הדברה.ואיך הוא היה תקוע לנו מול העיניים בכל מעגל שיח ובסוף גל הוריד אותו במבצע נועז, כי מתברר שאם מוסיפים תמיכה למעלה לא צריך עמוד מרכזי.על מעגל עמודי התמיכה מסביב. היו שם 12 עמודים – 6 בפנים ו 6 בחוץ. חלקם היו מגזעי ברושים וחלקם מעמודי טלפון. ואיך היינו נוסעים לקטול קנים בנחל גרר וכרמית שזרה אותם לאלומות בשביל להניח על הגג. כי התוכנית היתה לכסות את הגג בקנים ועליהם לשים בוץ. ואיך מה שלא עשינו הגג הזה לא היה אטום למים כי גג קש עושים מקש דק שיודע להסתדר צפוף צפוף ולא מצאנו מישהו בארץ שיודע איך עושים את זה (ידעתם שתאצ'ר זה המקצוע של מי שבונה גגות קש?). ואולי קנים עם אדמה כן היו עושים את העבודה אם הגג היה הרבה הרבה יותר גבוה עם זוית קטנה.אז שמנו על הגג חומר איטום שלא עבד ואחר כך כיסינו את הגג בשמשוניות ובסוף נכנענו וציפינו את הגג ביריעות ביטומניות שעשו את העבודה אבל תוך כדי העבודה נשרפו קצת קנים, כי מי עובד עם אש בבית מקש.ואיך אסף התחיל לטייח את הבית והפסיק כי הלימודים התחילו ולא היה לו זמן להמשיך וכי התחילה קהילה מסביבו והוא בכלל רצה לגור בשקט ולהיות סטודנט. וקהילה יודעת להיות תובענית ולא נחמדה ואסף עזב משאיר אחריו בית לא גמור וחלום. –שהפך לפסל סביבתי חצי שימושיהמשכנו לטייח את הבית לאט עם קבוצות ילדים שרצו להתנסות בבנייה באדמה. ואז כשנונה הגיעה לגור בבית השכן, של עופר וגלית המשכנו, אנחנו הנשים, במשימה. בחבילות הקש חצבנו נישות, נונה הוסיפה פסלי נשים וקשת שפע, חלונות ויטראז משברי זכוכית וכרמית יצרה נישה נשית שבטבורה היה בקבוק ירוק ודרכו ניתן היה לראות את אור הבוקר. את הריצפה של הבית כיסינו בשטיח מקיר לקיר שקבלנו מהספרייה בנתיבות, אבל אחרי שהבית הוצף ושיפצנו את הריצפה שלו כבר קנינו מחצלות שהונחו על ריצפת חצץ מסודרת.במהלך כל המסע בהודו חלמתי לקנות שם בד ממש יפה ואתפור לבית כריות מסודרות ואחידות וכך היה. בבית הזה היו מעגלי שיח נוגעים, סדנאות ותהליכים. בט"ו בשבטים שמרנו אותו עבור האמהות והתינוקות שיהיה להם מרחב מוגן.היו מי שאמרו שהוא כמו רחם והרגישו כמה העגול והאדמה מחבקים.ואל החיבוק הזה אורן ועדי הביאו את התינוקת שלהם שאיה-אדמה בלידה קסומה (שעדי תספר עליה בפוסט הבא).כל פעם שהיינו מארחים קבוצה בבית האדמה היה מי ששואל כמה זמן לקח לבנות אותו? היינו משיבים שזו לא שאלה שאפשר לענות עליה. כי בית כזה צריך לצמוח בקצב שלו.הבית שלנו בפרדס חנה בנוי מקש (של המפ) ואני מטייחת אותו באדמה כבר הרבה חודשים. ומי שישאל אותנו כמה זמן לקח לנו לבנות את הבית שלנו נענה לו שאין לזה תשובה כי הבית עדין צומח.

הכוריזה הקוצנית מול הקרוון היתה עץ הנוי האחרון שניטע לפני שאדמאמא התחילה וגור עבר לטעת רק עצי תועלת. ככל שירדנו במשק גור היה שותל עוד עצים. מעל האוהל הלבן ניטע יער מאכל. מתחת לאוהל הלבן חורשת חרובים ותאנים.יער מאכל – קונספקט גן עדן. כל מה שצומח אכיל בכל הנישות. החד שנתיים, המשתרעים, המטפסים השיחים ועצים. מה ההבדל בין יער מאכל לבין בוסתן? ביער מאכל יש 7 שכבות צומח ובבוסתן עצי פרי.שילוב של שיטת הסופגנים או מה שנקרא מה שנקרא "מעגל בננות" עם מורשת ה"שיחים" מקק"ל הובילו את גור לפתח את שיטת ה"חיוכים" לנטיעת עצים במדרון: חופרים בור בעומק של לפחות 70 ס"מ וקוטר של 60 ס"מ ואת העפר שופכים כלפי מטה בתלולית קשתית. המים היורדים נקווים ונשארים באזור של העץ.הבוסתן ספירלה כבר היה הרחק בדרום אדמאמא ושם השטח מישורי ולא היה צריך את שיטת החיוכים. לכל עץ נחפרו שני בורות. בור אחד לנטיעה ובור שני לקומפוסט ולספיגת המים.מאוד חשוב שהאדמה לא תהיה חשופה ולכן לאורך כל הטפטוף נזרעה אספסת, הרבה שיחי זעתר, מרוות ולוונדר.כשטסנו לשנה להודו ובמשק גרה הקומונה האנרכיסטית עם אסף צ'רטקוף, השארנו את יערות המאכל בידיו האמונות של סער אוסטרייכר וכמה שמח גור לחזור ולראות שהעצים חיים ומשגשגים.אליס, האמא שהחליפה אותי בתוכנית הטלויזיה "אמא מחליפה" ביומיים הראשונים של השהות שלה לא אכלה בגלל שלטענתה המטבח שלנו לא מספיק נקי בשבילה. כל בוקר היתה יורדת עד לבוסתן הספירלה. באותה תקופה הבשילו בדיוק הנקטרינות והמישמשים והיא פשוט קטפה ואכלה את הפירות. כעירונית, זו חוויה שמעולם לא היתה לה ולנו לא נותרו פירות באותה השנה.ב 2014 הבשילו עצי התפוחים והניבו כמות אדירה, היות והמלחמה בעזה הבריחה את כולם לא היה מי שיאכל את התפוחים. מהיבול בוריס הכין סיידר אלוהי שעד היום לא טעמתי שוב כמותו.

סיור מצולם בבוסתן הספירלה https://www.youtube.com/watch?v=TpHW5s0CGA4

ידעתם שאם אתם נכנסים לספירלה והולכים פנימה דרך כל הפיתולים שלה יש סיכוי ממש גדול שתכלאו בפנים? זה קרה לי ולשחם בליל ערפל אחד. את בוסתן הספירלה נטענו בט"ו בשבט 2005. תכננו אותו נונה וגור.נונה היא השותפה שלנו לדרך, אחות ליבי, המורה לרוחניות נשית, האמנית, הילדה האמא והסבתא. נונה בחרה בספירלה, שהיא סמל נשי קדום המסמל מאז התקופות הפרהיסטוריות את הדרך אל המעמקים אל התת מודע ואת הלידה מחדש מתוכם. כך היא פתחה את הטקס בו נשתל הבוסתן. התכנון היה ללכת בלבירינט הזה את כל הדרך עד למרכז הספירלה. נונה הזהירה אותנו שההליכה פנימה נגד כיוון השעון אינה טבעית לנו ולא תהיה נוחה.נכנסנו לספירלה שהיתה מסומנת בעמודים מחוברים בחבלים. צעדנו ממש לאט, במעגלים לצידנו צעדו אלו שנכנסו לספירלה לפנינו, במעגל המרכזי כבר פעמו התופים. נראה לי שהלכנו קילומטרים לצלילי התיפוף והשירה, עד שהגענו למעגל המרכזי. במרכז חיכו לנו 42 שתילים של תפוחים, אגסים, רימונים, תאנים, נקטרינות, חבושים, משמשים, שזיפים. השתילים חיכו במהלך כל הטקס ועד שנסיים לכתוב על פתק מה הברכה שלנו לעצמנו ולעולם. ואז כל אחד בחר את השתיל שלו ובבורות שהוכנו מראש שתל את השתיל ואת הברכה שלו. עכשיו אתם יודעים שבשביל לצאת ממרכז הספירלה בליל ערפל צריך להשאיר שם משהו מעצמכם. שחם ואני עמדנו באמצע הבוסתן. סביבנו התנחשלו ערפילי אגדות וסיפורים, מיתוסים עתיקים נכרכו מסביב לרגלנו כך שלא יכולנו לזוז. נבהלנו ממש, דפדפנו בכל דפי הספרים והזכרונות עד שנזכרנו שבשביל להשתחרר מספירלה צריך לשחרר משהו. אני לא זוכרת כבר מה זה היה אבל הכבלים הוסרו ואנחנו טסנו החוצה בריצה ישר לבית של נונה משתפים אותה במה שקרה לנו.

כשהיינו בתוך אדמאמא התחושה היתה שאנחנו לבד בעולם. לעיתים הייתי יוצאת מהמשק להביא דואר ולא מבינה בדיוק לאן נקלעתי וגם להיפך, מבקרים מהמושב היו מרגישים שהגיעו למרחב שהוא לגמרי מקום אחר.כמשק במושב היו לנו שכנים משני צידנו. למזלנו זכינו בשכנים הכי סבלניים והכי תומכים שאפשר היה לדמיין. במהלך השנים היו שיתופי פעולה ותמיכה הדדיים וכמעט ולא היו חיכוכים חוץ מאשר סוגיית החנייה על השביל המשותף.בין המשקים לא היו גדרות ושביל משותף היה יורד מהכביש, לאורך חלקה א' ועד לשדות.השביל ביננו לבין השכנים מצפון הוביל ללול תרנגולות. על נושא הלול אפשר ובטח אכתוב פוסט אחר, אבל בינתיים אכתוב על השביל. השביל היה מספיק רחב בשביל הטרקטור של אפריים, בשביל המשאיות שהובילו תערובת ללול ובשביל המשאיות של ה"שיווק". כמקום אקולוגי וטבעי שמחנו שאין לנו מכוניות בנוף ולכן לא ששנו לוותר על שטחים עבור חנייה. מה שגרם לאורחים הרבים שהיו מגיעים לחנות על השביל או ממש מול הדלת של הלול, ואם מכונית חונה על השביל, הטרקטור של אפריים לא מצליח לעבור ואם מכונית חוסמת את הדלת של הלול אפריים כועס ובצדק. היתה אפילו הפעם ההיא שברגע האחרון לפני שהשיניים של המזלג האחורי של הטרקטור הרימו את הרכב שלו הצלחנו לאתר את רזי. בכל סופ"ש או ארוע הייתי מסתובבת בלחץ שמה מבקר עירוני לא יראה שיש כאן שביל שצריך לשמור אותו פתוח. לעיתים די קרובות הייתי מקבלת טלפון נזעם מהשכנים ואז מסתובבת בכל אדמאמא לשאול של מי הפיאט הכחולה עם המדבקה "רק אהבה מביאה אהבה" ושבבקשה יזיז אותה מהר לפני שהשכנים יראו לנו מה זאת אהבה. לא כייף בכלל.ואז גור ואפריים נפגשו והצליחו להגיע להבנה איך לפצל את השביל ולבנות גדר באמצע וכך היה. ומאז ועד סוף אדמאמא לא היתה בעייה עם השביל הזה. חוץ מהפעם ההיא שמישהי שהגיעה לט"ו בשבט פשוט חנתה באמצע הכביש.

ני מקהילת אדמאמא אמרה אלינור בסבב ההכרות שעשינו בכנס הקהילות האקולוגיות ביער הפיות (נובמבר 2013). והוסיפה ושיתפה שכל מי שגר אי פעם באדמאמא מרגיש קשור אחד לשני. אלינור עזבה את אדמאמא 3 שנים לפני כן. ישבתי לפני אלינור על טרסות האבן והבנתי שאף אחד לא באמת עזב ואני מוקפת בקהילה הזו שהיא אדמאמא והצומת הזו שיצרנו, היא עוד צומת ברשת הולכת וגדלה של מקומות וקהילות ושותפים לדרך. את המפגש הזה הנחתה קושה ג'וברט… שהגיעה מהכפר האקולוגי פינדהורן שבסקוטלנד. קושה היתה אז ובמשך די הרבה שנים נשיאת הארגון העולמי של רשת הכפרים והקהילות האקולוגיות – GEN Global ecovillage network בתוכניה הוצגה המשבצת הזו כך: רשת הכפרים האקולוגים הגלובלית ((GEN היא רשת הולכת וגדלה של קהילות ויוזמות ברי קיימא אשר מגשר בין תרבויות שונות, מדינות ויבשות. GEN משמש כארגון גג לכפרים אקולוגים, יוזמות של עיירות מעבר (Transition Town initiatives), קהילות ייעודיות, ואנשים בעלי דעות דומות מבחינה אקולוגית ברחבי העולם. המפגש יהיה ניסיון לייסד את GEN ישראל כרשת מקומית המחוברת לרשת הבינלאומית ויוצרת קהילה של קהילות. אבל אלו מילים כתובות וקושה היתה מדהימה, כישפה את כולנו בנוכחות שלה ובחזון. במהלך השיחה הזו נפלה עלי ההבנה שמה שאני רוצה לעשות זה לפעול להקמת הסניף הזה של GEN. אנחנו מדינה קטנה, ה"סצנה" של האלטרנטיבה קטנה גם היא ורובנו מכירים זה את זו שנים רבות. אבל הקשיים רבים, במיוחד מול המדינה והרשויות ולארגון כזה יכול להיות הרבה יותר כח. נרגשת שיתפתי את התחושה עם שלומי ועם אורי איילון שכבר התחילו לפעול בכיוון , שמחו על המוטיבציה שלי והחלטנו שיוצאים לדרך.המפגש הראשון להקמת סניף ישראל של GEN התקיים בעץ בעיר, אחר כך היו פגישות ב"בר קיימא" בדרום תל אביב בהם המשכנו לרקום את הרשת ולתכנן את כנס ההקמה. ביחד הפקנו את כנס ההקמה שהתקיים בקיבוץ גזר והגיעו אליו כ 400 משתתפים. הכנס הבא כבר היה במימון המשרד להגנת הסביבה והיה בלוטן. מעולם לפני כן לא השתתפתי בארגון והפקה שנעשית בדרך מעגלית, בזרימה בשיתופי פעולה תוך כדי רגישות והתחשבות ברצונות, היכולות והצרכים של כל אחד מאיתנו. המודל הזה והדרך הזו הם בעיני הסיכוי היחיד שלנו להתנהלות בעתיד, זה היה ברור כבר אז ובמיוחד כיום. אנחנו לא צריכים מנהיג ולא מנהיגה, אנחנו צריכים קבוצה של אנשים ונשים חכמים ורגישים שיודעים לפעול בשיתוף פעולה.

דויד רנוב אמר לנו פעם שאם אנחנו רוצים מבנה שתעבור בו הרוח, בונים מבנה בצורה שתעביר את הרוח. אנחנו בנינו את הצומת, את מפגש הדרכים, את הכיכר בו חנה הקרנבל עם אוהל הקרקס והאורות הצבעוניים עם צווחות הילדים והגלגל הענק. כל פעם כשהקרנבל היה מסתיים והדוכנים מתקפלים, הקרונות היו נעים הלאה משאירים אחריהם את הדי המנגינות, קרעי הריקודים ואת האדמה רמוסה במקום בו רקדו הסוסים.אחרי שהסתיים הקרנבל גם הקהל היה מתפזר, מלא חוויות חוזר לביתו ואף אחד לא עצר לשאול איך מרגישה הכיכר.בחורף גור היה מקפיד שלא נרד מהשבילים, הדריכה על האדמה החרסיתית הכבדה היתה דוחסת ואוטמת אותה לדבריו, מקשה על הנבטים לבקוע ומונעת את חלחול המים.בכיכר שלנו היו פנסי רחוב נעימים ומסעדה אחת, מקום לשים את הראש ולוח מודעות. העפר בלב הכיכר שלנו היה מהודק, מים לא היו מגיעים לעומק רק לפני השטח ובשביל לחפור ולהגיע פנימה היה צריך מקוש והרבה סבלנות.בגלל שזה נורא קשה לגעת ולספר איך הרגשתי באמת, הייתי ממשיכה עם המטפורה ומספרת שכשהקרנבל רק הגיע לראשונה לעיר היה שם לוליין אחד מקסים ומוכשר וילד צעיר מתושבי הכפר היה כרוך אחריו. הלוליין היה מקשיב לו כך שהרגיש שהוא הכי חשוב, הוא היה מלמד אותו לגלף בעץ ולנגן בחליל, והיה לוקח אותו לשעורי לוליינות שהיה מעביר בכפר הסמוך. ואז יום אחד הוא עזב, לוקח איתו את הקסם ובכפר נשאר ילד צעיר עם לב שבור שמעולם לא יבטח יותר באף אחד.אבל אופיר שהוא המצפן הריגשי שלנו לא מוותר לי ואומר שאני צריכה להביא את עצמי לגמרי עם כל הרגש וזה גם יגע בכם ממש, כי הרי כולנו חווים פרידות כל החיים וגם לחלקנו זה יושב על חרדת הנטישה והתחושה שאנחנו לא טובים ולא אהובים מספיק.אז המעט שאני כן מוכנה לגעת בו ולשתף זה שהיתה שם גם ילדה קטנה שגרה בתוך אמא אחת וגם לה נשבר הלב עם העזיבה הראשונה הזו וקצת פחות עם השנייה. ואחר כך היתה פחות מתמסרת ופחות מתרגשת ופחות מצפה; והאנשים שחלפו כבר פחות נגעו. אבל לפעמים היו מתגנבות להן מסביב מן מיכל וליאור כזו ומצליחות להכנס ולשבור את הלב שוב כשעזבו. כן גם אתם קהילת מאהל עין כרם.

אדמאמא נבנתה כולה מחומרים טבעיים וחומרים בשימוש חוזר. במשך 20 שנים לא קנינו חומרי גלם, ריהוט או ציוד חדש רק ברגים. המושבים באזור והעיר הסמוכה סיפקו לנו את חומרי הגלם הנחוצים והלא נחוצים.על מנת לקלוט את כל האוצרות, הקמנו, או יותר נכון נוצר בעצמו, אזור לריכוז חומרים שהתחיל ממש קטן והלך וגדל והתפשט כל כך עד שאפשר היה לראות אותו בתמונת הלווין של האזור. כשמשתמשים בחומרים בשימוש חוזר אפשר לבחור באחת מכמה גישות:גישת האגירה – "מצאתי לקחתי!" המשפט אותו אומרים הוא: "כדאי לאסוף, זו ממש הזדמנות נדירה אחר כך לא יהיה". גישה שלא ממש מתאימה לתקופה הנוכחית במיוחד בעיירות פיתוח שיכורות מתרבות השפע אחרי ילדות של מחסור.גישת האמונה – " היקום יספק את כל מה שצריך". בגישה זו אין צורך לאסוף מראש, כשצריך משהו הוא פשוט יופיע במקום הנכון ובזמן הנכון. לפי גישה זו אם לא מצאנו, אז סימן שלא הבשיל הזמן לפרוייקט ואפשר להמשיך לשבת בזולה של הקרוון ולשתות תה.גישת הביניים – תכנון של 2-3 פרוייקטים, מתחילים עם הפרוייקט שנאספו בשבילו החומרים המתאימים, כנראה שזו הגישה ההגיונית אך פחות מלהיבה.גישת ההכתבה – מצאתי ______ אולי אכין מזה __________ . גישה מעניינת ויצירתית, רק לעיתים זה כמו "מרק אבן" ואין ממש קשר בין המציאה המקורית לתוצאה הסופית. הדוגמה הכי גדולה לגישה זו היתה ה"צריף של גילי". בסך הכל מצאנו קופסת עץ גדולה בשדה.מרכז המיחזור או בכינויה המכובס "ספריית החומרים" רבצה כמו מפלצת שמנה בלב אדמאמא. בביטנה שכנו ערמות העצים, סנדות וקרשים, דודי שמש שחיכו להפוך לקמינים, ארגזים ומיכלים, דלתות וחלונות מהבית של סבתא של גור מפרדס חנה, צינורות השקייה, ועוד מיליון חפצים לא מזוהים. עורקי מעבר שהשארנו בליבה נסתמו עד מהרה בערימות חדשות. אף אחד חוץ מגל לא העז להיכנס לתחום שלה והוא זה שקרא לה מרכז הבושה. אם מתביישים במשהו אז מנסים להסתיר אותו ובמבצע אחד מהיר בנינו סביבה גדר מכפות דקלים שהגיעו ממרכז בושה אחר. בהתאם לגישת האגירה (שזה שם מכובס לאספנות כפייתית) משאית כפות דקלים היתה מגיעה אחת לשנה אחרי סוכות ושופכת אצלנו את כל הסכך שפורק מהסוכות כי: זו ממש הזדמנות, כי רק אחרי סוכות אפשר להשיג כפות דקלים וכי היו מביאים לנו אותם ישר לשטח. בקורס הרביעי, חברי הקורס בהובלת יובל שיינברג, שמו נפשם בכפם ונכנסו לבלגן במטרה להפוך את הג'אנק שהיה שם לחומרי גלם. ישרו ברזלים עקומים, שלפו מסמרים מקרשים העבירו את החומרים השמישים למאחורי מכולת הכלים ומהסנדות הדקות בנו מקלחת חדשה.לפני שטסנו לשנה למסע משפחתי בהודו ונפאל הזמנו את גל על מנת לפנות את כל מרכז המיחזור ממקומו הטבעי וליצור ספריית חומרים מסודרת סביב המכולה. גל ריתך צינורות למכולה וסידר עליהם את כל הברזלים, בנה מתקן ענקי בשביל כל צינורות ההשקייה, סידר אזור בשביל הכיורים והקרמיקות וכמעט הצליח לפנות את כל מרכז המחזור. לפני שעזב אמר לנו שאסור שישאר שם אפילו חפץ אחד כי ישר הם קוראים לחברים שלהם ומשתלטים מחדש. הוא צדק.

הפער בין הצורך בשליטה על הטבע (לא רק…) לבין היכולת להתמסר לו ולתהליכים טבעיים היה סלע, או יותר נכון עשב, המחלוקת ביני לבין גור. כל חורף כשהצמחים היו עולים ומתחילים לפלוש לשבילים עד כדי כך שלא היה ברור איפה עובר השביל ואיפה מתחילות הערוגות, המכנסיים היו נרטבות מטל הבוקר ויריעות האוהלים קרסו מכובד הצמחים שנשענו עליהם, היה עולה בי הצורך לכיסוח. כשרק היה ניתן לי אור ירוק, הייתי ממלאה את המיכל של החרמש המוטורי בתערובת של דלק ושמן (חשוב להקפיד על הריכוז הנכון) מכתיפה אותו ברצועה מוצלבת על הכתף ויוצאת למשימה.אבל עד האור הירוק היה ויכוח ארוך שחזר על עצמו כל שנה על כמה ואיפה ואיפה לא, מכסחים. אני רציתי את המראה המכוסח האחיד והמסודר – כי זה היה המודל עליו גדלתי, כי נחשים, כי סכנת שרפות כשכל המסה הזו תתייבש וגם בגלל האורחים שהתקשו לקבל את מה שקראו לו הזנחה. גור בקושי היה מסכים ל 20 ס"מ בשולי כל שביל ומסביב למבנים. ב"סולם התערבות האדם בטבע" שהוצב בשטח והדגים את מידת המעורבות וכמות האנרגיה שאנו מוציאים בשביל לשלוט על הסביבה שלנו, כיסוח בחרמש מוטורי היה די גבוה בסולם.גור היה שם בשביל לדבר בשם הצמחים המפיקים לנו חמצן ומזון, בשם החוחיות שיהיה להן היכן לקנן, בשם כל הזוחלים שרחשו בסבך ובשם כל החרקים, הפטריות והחיידקים שהיו ממלאים את גבעולי הגדילן היבשים ומפרקים אותם לאיטם היה לוקח לי כשבוע לכסח את כל אדמאמא מלמעלה עד למטה, עם הפסקות למלא דלק במיכל, מנסה לשלב בין הצורך שלי בכיסוח לבין הבקשה של גור ותמיד מזנבת עוד קצת בעשבים מעבר למה שביקש דבר שהיה גורם לו למורת רוח. במשימת כיסוח אחת נכנסתי במלא המרץ במקבץ גדילני ענק שכיתרו את הכיפה הגאודזית בדרום אדמאמא, פילסתי דרך בין הגדילנים שהיו בגובה שלי שואבת סיפוק מהמהירות בה הם נפלו סביבי. בשנייה האחרונה עצרתי. מולי היה קן חוחיות על הגדילן.ברחבי אדמאמא היו פזורים ערימות עצים, קרשים שנותרו ממשימת בנייה נשכחת, צינורות טפטוף, דליים שבורים וגם קרטונים שפעם שמשו לחיפוי בערוגת ירקות. גור טען שבהעדר אבנים בשטח, כל החפצים הללו הם מקומות מסתור נפלאים לכל בעלי החיים שגרים איתנו. במשימת סדר וניקיון, אחת מיני רבות, שהיתה יסודית כי בפעם הראשונה היה אמור לבקר אותנו שר (אמיר פרץ שהיה אז השר להגנת הסביבה), הגעתי בחדוות הפינוי והניקיון לאזורים ממש נידחים. מסביב לאלון ולאלה, אלו ששתלנו פעם באותו הבור בטקס מרגש, היו מונחים קרטונים ישנים. הכנסתי את היד אל מתחת לקרטון על מנת להרים אותו למרות שזו פעולה שממש הזהרנו ממנה (אפילו צויין באדום במדריך אדמאמא למתנדבים חדשים) וקפצתי בבהלה. נגעתי במשהו קוצני שזז – קיפוד ! קיפוד אחד גר שם מתחת לקרטון למרגלות האלון והאלה.בהסכם זוגי ישן ביננו קבענו שאנחנו לא אומרים זה לזו אמרתי לך. אבל בחורף הבא כבר לא כיסחתי את הצמחים, אחר כך החרמש התקלקל ואחר כך עזבנו את אדמאמא

אדמאמא היא הבית של מילארד יצורים, כך גור היה מציג את המקום. בועה אורגנית יחידה בתוך מרחב חקלאי עתיר ריסוסים היתה אבן שואבת לכל פליטי השדות שמסביב.ציפורי סבך זעירות קיננו ביער הגדילנים, סיבכי שחור כיפה, פשוש וזמיר. חרדונים התחממו בשמש על קיר הבטון של היחידה הכחולה, קיפודים התחבאו מתחת לקרטונים זנוחים בשטח, עכברי שדה העדיפו את המטבח והחולדות הסתובבו על ענפי הפיקוס הגבוהים. האמבטיות הגדולות במשתלה רחשו תולעי קומפוסט אדומות, וטחביות, (האורים כדורים) או בשמן המדעי איזופודה=סרטן יבשה שווה רגליים, היו חביבות על הילדים שבאו לבקר וגם על התרנגולות. אוכלוסיית העכבישים בבית התחילה מטווי רשתות שמילאו את הפינות ומותר היה לנקות אותן רק כשראינו את הרשתות, כי אם אנחנו רואים, אז גם הזבובים רואים והן כבר לא יעילות. עם השנים פחתו הטווים והתרבו העכבישים הקופצים. העדר ריסוסים והשארת "צמחי מלכודת" הביאו לשגשוג האויבים טבעיים כגון צרעות, עכבישים, אקריות טורפות, עין פז וגמלי שלמה. היו נסיונות לעודד תנשמות לקנן אצלנו ושמנו תיבת קינון מפוארת בראש עמוד ה"עירוב" אך הן לא הגיעו. גם עטלפי החרקים לא אכלסו את המעון שבנה להם רוברטו, המתנדב האיטלקי שאת התואר השני שלו עשה בתחום, ובשאר הזמן היה ועדיין מטפס הרים. לנו הוא הכין פיצה.השארנו גם גזעי עצים מתים בשביל כל מגוון החיות שממש אוהבות עצים מתים ובעיקר דבורי הבומבוס שגרו בחורים בעץ. מתחת לעלי החיפוי רחש גן חיות שלם, אקריות איזופודות, צבתנים, שלשולים ופשפשי אש אדומים.זחלים צהובים קטנים ועוקצניים היו יורדים בקורי בנג'י מצמרת השיטה הסלילנית הענקית על מנת להתגלם בקרקע, רבות מהן לא הצליחו במשימתן כי הצופיות היו מרפרפות מתחת לענפים וצדות אותם.מקהלת הצפרדעים במשתלה ובבריכת הצפרדעים הורכבה בעיקר מאילניות ירקרקות, ידעתם שאילניות יודעות לשנות צבע כמו זיקיות? מפגש עם זיקית תמיד היה מלהיב אותנו אך מרתיע חלק מאורחינו שהאמינו שכשהזיקית פותחת את פיה היא מקללת. כשהתקנו בריכת מים אפורים, תוך כמה שעות הגיעו היתושים, תוך שבועות הגיעו הצפרדעים על מנת לאכול אותם ואחרי שנתיים הגיע למקום נחש מים שניזון מהצפרדעים.פגשנו מעט זעמנים זועמים, שלוון נעים הליכות חומטים ונחשים שלשוליים עדינים. ומצאנו אפילו חנק משריץ שהוא החנק היחיד שיש בארץ. בקובץ שהכנו לכבוד מתנדבים חדשים היה פרק שלם שהוקדש ל"יצורי כאב" שכלל הוראות זהירות. הפחד העיקרי היה מצפעים ששכנו מתחת לדלתות ישנות, רשתות צל וניילונים מקופלים (על הצפעים נכתוב פוסט בנפרד) אך את רוב הכאב חטפנו מהעקרבים הקטנים הצהובים. כשפגשנו אותם בהתחלה חשבנו שהם עקרבים תינוקות וחששנו מאמא שלהם, כשזו לא הופיעה הבנו שהם פשוט עקרבים קטנים. הם שכנו בעיקר על דברים אדומים וכתומים – מצעים, בגדים שהושארו על הריצפה וגם מתחת לאבנים וקרשים. אני לא יודעת למה אבל כרמית היתה אהובה עליהם במיוחד וחטפה לא מעט פעמים. העקיצה שלהם כאבה טיפה, המקום היה נרדם לכמה שעות וזהו. ברוכים הבאים לאדמאמא, הבית של מיליארד התושבים כך גור היה מציג את המקום ואנחנו חלק מהם.